בוקר.

אבא העיר אותי. אמרתי שאני צריכה כסף, לא זוכרת למה.

"למה לא אמרת לי אתמול?" הוא צועק אליי

ואני בוכה.

על הצעקות, ועל האכזבה שתמיד אין לי כסף בשביל לצאת בחופש.

חיכיתי בקוצר רוח לעבודה שהמורה הבטיחה לי, ואז אני לא אבקש מהם יותר כלום.

בסוף אבא הניח על השידה 100 ש"ח,

אבל הכבוד העצמי שלי לא נתן לי לקחת.

דין שלחה לי הודעה, אחרי שקבענו לצאת יחד, שהיום היא לא יכולה. או משהו כזה.

"כרגיל היא מבריזה, ואני סולח."

....

הכל התחיל עם המון סתירות, המון ניסיונות לחפש את עצמי

וטוב שכך זה החל.

אל תעבירו אחורה, זה מבייש מידי.

כל מיני שטויות שכתבתי,

הכל כדי להוציא את... הכל.

וחיפשתי ומצאתי.

נחלתי אכזבה, כשהבנתי שאנשים שחשבתי שיכולים לקבל אותי הראו לי את ההפך,

ולהפך.

סיפרתי על ריבים, על תככים, על רעיונות. על תגליות.

על דמעות, על עליות, על כישלונות, על הצלחות

פרסמתי ציורים, שירים וסיפורים.

כתבתי על היום הראשון ללימודים, על שנה להיכרות עם שין (עוד מעט זה שנתיים)

על חגיגות שנתיים ויום הולדת,

על שמחות (והיו השנה כל כך הרבה).

מאז שנפתח פה הבלוג,

רמת היחסים שלי עם אנשים השתנתה לגמרי.

הכרתי מפה את רוב החברים שלי,

את שחר, שעזר לי הכי הרבה בחודשים האחרונים, בלי שרצה או שחשב לעשות זאת

הוא פשוט היה הוא עצמו, וקיבל אותי כמו שאני.

סוף השבוע היה ניסיון להפיל אותי לגמרי.

גם אחרי ששין ביקש שנדבר.

וכששין מבקש שנדבר, הוא באמת צריך את זה.

אבל הכל התבטל, תמיד ה"דיבורים" שלנו מתבטלים.

איכשהו.

השגחה פרטית.

[מי שמכיר יותר טוב את הסיפור שלי ושל שין מבין למה כל כך חשוב לנו "לדבר"]

ובכל זאת, עליתי שוב לדרך המלך.

אנשים שאני אוהבת, החברים האמיתיים שלי (כך זה נראה) העלו לי חיוך וגרשו את העצב והיצר עצמו.

אם הייתי מודה פה לכל אחד בנפרד, הפוסט כבר היה משעמם-

אז, תודה. לכולם, אחד אחד.

יש לי הרבה מה לספר, אבל לא כ"כ זמן,

בכל מקרה, הבלוג חוגג שנה, (לועזית, עיברית לפני שבוע ולא שמתי לב)

תנו לו בכפיים.

><

-יופ בברכת מזל טוב וחופש שמח- :)

נ.ב., ביום שהודעתי לשין שאני לא יכולה להיפגש איתו בשביל לדבר, אמא נכנסה לחדר, וביקשה לדבר איתו,

"כשאתה בירושלים, תבוא עם הכלה לכוס קפה טוב? אל תתביישו"

ואחרי חמש דקות של "אל תדבר עם יופ כי אתה מאורס"

היא אומרת, "אולי תחכה עוד שנתיים בשביל יופ?"

>.<