הפוסט הזה כתוב בזכר, לא יודע למה, פשוט יותר נוח.

בעצם, למה אני מתרץ?, זה הבלוג שלי.

4 בבוקר.

כששואלים אותי מה מעיר אותי בבוקר, אני תמיד יודע לענות שתי תשובות.

האחת- אמא, כשהיא נכנסת על הבוקר ושואלת תמיד אם יש לי כביסה

והשניה- רעב. אני תמיד רעב. לא משנה כמה אוכל, וכמה אטחן, אני תמיד אשאר רעב.

(ופחות מ- 45 ק"ג)

תה

עוגת גבינה

תפוחים

פיצה

קולה

עירבוביה ביטנית

הסתבכות פנימית

גיחה לשרותים

כאבים

כתבתי את השורות האלו מיד אחרי תשעה באב, ועד עכשיו אני סובל.

אני רעב, אני מת מרעב, אני רוצה לאכול, הבטן שלי מקרקרת,

אבל אני מריח אוכל ורוצה להקיא.

יש לי בחילות כל בוקר.

כמו הריון (אל תחשבו על זה אפילו)

4 בבוקר.

קמתי לאכול.

שותה נס, עוגיה קטנה, אין עוד מקום

אלוקים, רק שלא יבואו הבחילות.

חוזר לישון,

אבל עדין רעב

קם שוב ב-5, פרוסה, ושיחה עם אבא.

אנחנו מדברים על הכל, על העבודה, על האנשים, על הבגד שקניתי אתמול, ועל האוזניות שכבר לא עובדות...

אני גומר לאכול בכוח, כדי שלא אקום שוב מרעב,

והולך לישון.

אבל לא נרדם. עכשיו באו הבחילות.

ויושב במיטה, ושותה מים, ומצייר ציור, שיצא מכוער להפליא.

ומעביר את הזמן, וכותב פה.

שומע מוזיקה אירית, גרין דיי, די ג'יי פז קלימבה, והחבר'ה. (לא ווקאלי)

אני רוצה לאכול, מכניס בכוח ירקות לפה, כי אני רעב, אבל רק שלא תבוא הבחילה.

בבקשה.

...

אין יום בעבודה שאני לא נהנה.

הילדים מחכים לשמוע ממני מילה טובה על מה שהם עשו, מחייכים כשאני מחמיא. דואגים לומר לי שלום כשהם הולכים.

אתמול קיבלתי טיפ מאחד האבות שעזרתי לבנו בן השנתיים.

לא משהו רציני, 5 שקלים, אבל יפה מצידו.

האנשים נחמדים.

אני לא יושב כמעט רגע במנוחה.

אני תמיד זז. מסדר פה מסדר שם, עוזר לילד, מחמיא.

זה חשוב.

ראיתי אתמול מורה, אבל לא נראה לי שהיא ראתה אותי, רק זה מפחיד אותי, כל יום הוא סעייתא דישמיא בפני עצמו.

דיברתי עם שין, שחכתי שזהו ערב יום האהבה, ודיברנו כל כך הרבה, בזמן שאני מנקה את העמדה שלי בעבודה.

הוא אמר שאני נשמע טוב, הרבה יותר טוב מבעבר, "יש שם גם בנות?" הוא שאל, ואני אמרתי שהבנות שעובדות רחוקות ממני, ואולי גם בגלל זה אני הרבה יותר חופשי. כשאחת הבנות באה לסביבה, אני תמיד מסתדר, מתעסק יותר מידי, ומשהו בי תקוע.

הוא נזכר ב"מצעד הענווה" של הרב אמנון יצחק, על ההפגנה הענקית נגד מצעד הגאווה בטדי.

ואני אמרתי, "הייתי צריך עכשיו לצעוד"

לא יודע למה. ונראה לי גם האחרים בסביבה שמעו, למרות שהייתי רחוק מהם, רק זה חסר לי עכשיו.

חשבתי לכתוב פה פוסט, על כמה תגליות עם עצמי, אבל אין לי כוח,

אני רעב ויש לי בחילות,

ומחר גם תור לרופאה.

בוקר טוב.

אה, ויום אהבה שמח. או משהו כזה.