רק דיברתי על סעייתא דשמייא וכבר בא לי הניסיון, ובראשון אבא החליט לנתק את האיטנרנט כי יום לפני אחי היה עד מאוחר.

זה תירוץ לנתק, עד כמה שהבנתי, כי אבא בדיכאונות ועצבים בגלל שאחת האצבעות הפסיקה לעבוד בידו, ושום טיפול לא עוזר.

אבל למה להוציא הכל עליי?

הפוסט הבא נכתב באותו יום, אבל לא פורסם כי לא היה איך,

"ואז ישבתי לבד מול המחשב וחשבתי מה לכתוב. ורציתי כל כך לכתוב אבל כאב לי.

כאב לי על ההוא שנהרג בלבנון והשאיר אישה טרייה בחודש שישי.

כאב לי את נהג המונית שהתהפך בכניסה לשכונה.

כאב לי על האינטרנט שאין לי, ועל החברים שאבדו.

כיצד הם יוכלו באמת להבין? ההורים....? והרי, איך זה יכול להיות, שבמקום הכי לא מציאותי, שיקרי, דמיוני וסתמי, נמצאת איפשהו ה... אמת?

החברים

האנשים

החיבוקים

הא ה ב ה.

ואולי הכל שטות גמורה, ואולי גם לא.

כי רק בגלל שיחה קטנה פה, ישבנו שלושתנו ודיברנו שם.

כי רק בגלל שיחה קטנה פה, הוא הבין ואני הבנתי... וצחקנו ודיברנו ולא התביישנו...

לפעמים אני חושב, הלוואי שהייתי ככה עם בנות. הייתי יושב ומדבר ומשוחח וצוחק ולא מסתכל כל רגע על עצמי, על בגדי, חושב איך אני נראה במראה ופוחד פחד מוות, מה הן תאמרנה אח"כ.

ואני בוכה, גם כשאני מדבר איתם וגם איתן, כי אף פעם לא אדע להיכן אני שייך.

ניסיתי, כל כך ניסיתי למצוא.

ניסיתי.

אבל בחיי שלא הצלחתי.

שלחתי ידיים ורצתי, וניסיתי לתפוס את הכדור, אבל הוא אפילו לא הגיע אליי.

ובכיתי כל כך.

היום.

על כל מה שקרה, ועל כל היום הזה, ועל האיתותים האינסופיים האלה,

די, כמה כבר אפשר?

אני אפילו לא מבין מה אתה רוצה ממני. קשה לי. נמאס לי. כל כך נמאס לי.

לא אמרתי, אבל כבר הרבה זמן שאני לא רוצה להיות פה. אחרי שנים שלא הרגשתי כך, הנה ההרגשה הזאת צצה ועולה.

ומשהו לוחש לי, שזה כבר לא סוף העולם, שבטוח תדברו עוד פעם, בעתיד.

אבל העתיד הוא לא ההווה. ובעתיד לא אבכה, ובעתיד,

אולי אפילו כבר לא אהיה פה.

תכונה המנית?

אני כל כך רוצה להישאר, ומצד שני לברוח.

לחיות לבד, בלי משפחה, בלי אחים, בלי הורים.

בלי אמא שכל היום עייפה, ואבא בדיכאון, ואח משועמם, ואחיות שמנצלות אותך עד תום.

בלי חברה שמכתיבה, ובלי מורה מעלייך, בלי מנהלת מפחידה.

לבד לבד.

בלי פחד של "מה הוא אומר עליי?" או, "אני מכוערת ועקומה"

כי אני לא, ובכל זאת משהו לוחש לי, למה לא? אולי כן...?

אני כל כך שונא לפעמים.

כל כך שונא שאפילו ללכת אין לי לאן.

אני רק מחכה לעבודה הזאת שתגיעה, ואני אסתלק מפה.

ואגיע לבית מבולגן, בלי ארוחת ערב, לאמא עייפה, אבא בדיכאון, ואח משועמם.

אני אסתלק,

והלוואי שאחזור למקום טוב יותר.

אולי בית משל עצמי, בית לבד.

הכל לבד.

כי כבר נמאס לי מכולם.

אני רק רוצה את החברים שלי בחזרה.

מה כבר ביקשתי?

ח ב ר י ם

"מסכן הילד" יש האומרים, "אין לו חברים? רק את באלה הדמיוניים הוא מאמין"

כן! לא דמיוני.

לא דמיוני.

מה כבר ביקשתי?

ח ב ר י ם

ואפילו את זה אוסרים עליי"

"אני רוצה לספר לה על העבודה. על הרגשות ועל האנשים. על המקרים שהיו, ועל החברים.

אני אוהבת אתכם, את כולם.

והאינטרנט חזר (ככה זה כשמקרצצים)

"גם אם הייתי הבנאדם הכי נואש בעולם והייתי רואה אותך אוכלת תן-צ'אפ לא הייתי עושה אותך"  ( < < ל ה ד ג י ש )

><