כשפתחתי אז עיניים, יכלתי לראות את כל הפארק במלואו.

אבל משהו בי אמר לי לסגור את הכל, ולנשום עמוק, ולצעוק עם כולם,

ולהשתחרר.

צעקתי כל כך.

צעקתי עד שהתנפח הגרון וכאב,

ובכל זאת צעקתי.

והשתחררתי.

כל מה שאספתי בזמן הזה השתחרר ויצא החוצה,

עם בנות.

בלי בנים סוף סוף, עכשיו זה גם הזמן להתמודד עם בנות.

והצלחתי.

היתה שם הרי דין, ועוד שני חברות, ותוך חצי שעה אירגנו לנסוע ללונה פארק בתל אביב.

וכל מה שאספתי, יצא החוצה.

בלי לפחד לומר, בלי לפחד לעשות.

פשוט להיות אני.

אחרי זה הוא התקשר, ואני הרגשתי שיש קצת מישהו שגם חושב עליי אחרי הכל.

אבל עכשיו, אולי לא?

השארתי לשין הודעה ב-1 וחצי בלילה שאני ערה כל הלילה וצריכה לדבר.

אבל נרדמתי באמצע והוא התקשר. ואני עניתי אבל שחכתי כבר מה אמרתי

ודיברנו שוב הבוקר.

והוא אמר שכן ואני החלטתי בסוף שלא,

כי אני לא שלמה עם זה.

ואני צריכה לדבר איתך עכשיו אבל אתה לא עונה ולא נעים לי להתקשר,

ואני לא שלמה עם זה, ועדין לא מספיק בטוחה כדי להיפגש.

וכל כך לא נעים לי להבריז עכשיו, אחרי שתכננו הרבה.

וגם חברות בירושלים אין לי, לצאת איתן, ואני מרגישה פתאום כלום.

שכל מה שאספתי התבזבז אתמול והלך, ואין לי עוד ממה שאספתי.

כל כולי יצאה בצעקות על המתקנים ובי לא נשאר דבר.

הפוסט הזה מבולבל, אולי ימחק מתי שהוא

ואני עדין לא יודעת אם כן או לא,

מצטערת.

ואני בוכה קצת בפנים כי אני ריקה,

ולמה דווקא אנחנו מתחילים ללמוד ביום רביעי?!?

זה החופש הראשון, שאני כל כך לא רוצה שיגמר. אני לא רוצה לחזור לבית ספר.

לבנות, "לחברות", למורות.

זה פשוט לא זה.

(ואני מרגישה דפוקה)

:\

-יופ-