הבלוג סובל בזמן האחרון מהזנחת יתר.

יש יותר מידי דברים שלא סיפרתי, שנערמים זה על גבי זה לגבעת-רגשות, שיותר מידי קשה לעלות עליה, ולכן יהיו בפוסט הזה יותר מידי חורים.

אז החופש הגדול הסתיים לו ביום רביעי בבוקר, לקום ב-6 וחצי היה אחד הדברים הקשים ביותר.

אבל הפעם, זה החופש הגדול שכל כך רציתי שלא יגמר. מחברות כמעט ולא היו לי, יום לפני קניתי עם ד' כמה מחברות וואנס חדשות שכל כך רציתי.

הלכתי לישון מאוחר, אפילו תיק לא הכנתי, וחולצה לא גיהצתי.

לא רציתי שהיום הזה יבוא.

אבל הוא בא, והחששות לא באו איתו, ולא מבטים ומחשבות על דין. פשוט כלום.

ולשים את התיק על שולחן אחד ריק, בלי לחשוב "ליד מי אשב", ופשוט.... לזרום.

פתאום קצת שנאתי את הצביעות הזאת של היום הראשון, של, "תני נשיקה, כמה זמן לא ראיתי אותך, חמודה, לא השתנית"

לא, ממש לא.

אז מבחוץ אני עם אותו תיק, ואותה תלבושת, וואנס חדשות, עד שרוכים של "הלו קייטי",עם יומן עטוף בטפט משובץ, ואותו חיוך.

י"ב. מוזר לדעת שאני "גדולה" עכשיו.

דין עברה לפנימיה, על פי המלצת המנהלת שלא תישאר בבית, ולה תמיד יש תלונות, אבל רואים שהיא אוהבת את המקום.

המחנכת שלנו נחמדה וחדשה.

למחנכת של שנה שעברה, כבר גדלה הבטן, והיא עוד מעט תצא לחופשת לידה. אני נזכרת איך סיפרתי עליה בתחילת שנה שעברה, שהיא רווקה.

מי היה מאמין...

ישבנו אחד ליד השניה. כמה סיפרו על הכנס של הרב אמנון יצחק שהיו בו, על השבבניקים הרבים, ואני חשבתי, למה כנס כזה אם קורה בכנס את מה שהם מוחים עליו.

משהו בי, במחשבות, כבר לא כל כך כמו פעם.

מ' ו-ד', דין והחברה שלה, וכל הבנות בכיתה, תופסות איזה מקום קטן בלב, כבר יש לי חברים אחרים. ככה אני רואה.

בעבודה הכרתי כמה בנות חדשות, כאלה שאני אפילו לא יודעת את השם שלהם, אבל כשניפגש, נכיר מיד אחת את השניה.

מישהי חסידת בעלז, ועוד אחת מהשכונה שלי. אחת שקצת ירדה מהדת, ואחרת מנתניה בכלל.

השכנה האמריקאית, שעד היום לא כל כך היינו בקשר, ומאז שהם עברו מאיתנו, אנחנו בקשר הרבה יותר הדוק. ביום שישי אכלנו אצלם את הארוחה, ונשארתי אצלה עד מאוחר. החלפנו נעליים, פטפטנו בחדר, חיפשנו ספר בחדר חשוך, ופתחנו לאחד מבני המשפחה, את הדלת בשרותים.

><

מסתבר שלמחנכת שלה קוראים בשמי, ולמחנכת שלי קוראים בשמה.

...

התחלתי לעבוד. אומנם לא עבודה שמכניסה הרבה, אבל גם לא להיות בבית זה מה שחשוב.

אני צריכה לקחת את אחיינית שלי מהמטפלת (אחותי השניה) ולהביא אותה הביתה באוטובוס.

זה תופס לי את כל הזמן שאחרי הלימודים, ולא כל כך טוב בשבילי, כי ככה נדחות לי היציאות עם החברות מיד אחרי הלימודים למרכז העיר.

אבל אני רוצה.

...

מה שאני רוצה הופך בזמן האחרון להיות העיקר. ולא מה שאחרים רוצים.

זה טוב.

בעצם,

מה שאני הופך להיות בזמן האחרון להיות העיקר, ולא מה שאחרים.

זה טוב,

לימדו אותי את זה בעבודה.

שבוע טוב.

-יופ-

נ.ב. הוואנס: