מאז שהדלת נפרצה, כמסופר, גיליתי עולם.

שיחים, עצים, פירות, פרחים, עשבים, אבנים...

יצאתי החוצה, הלכתי על השביל.

מידי פעם, קוצים ודרדרים נכנסו לרגלי, עקצו והכאיבו, אבל אני המשכתי.

מידי פעם, ענפונים שעמדו בדרכי, זזו הצידה ופינו לי מקום.

פרחים השתחוו מטה, או התעצבו על בואי.

עצים זקפו גבם ביראה, או התנשאו למולי.

אבנים התגלגלו בין רגלי כמבקשים "שאי אותי איתך", או שמא רצו בכוונה להפריע לי ולהפילני.

והשמש, קפחה על ראשי והחלישתני, או ליטפה שיערי בחום ועודדני להמשיך.

והגשם, הרטיבני, הקדיר השמים בכעס, או בעצם רענן אותי מההליכה המרובה, וטיהר אותי מלכלוכים רבים שנדבקו בי בדרך.

כשמצאתי פרח ריחני, צבעוני ויפה במיוחד, לקחתיו עימי. והייתי צריכה לטפל בו היטב ולשמור עליו. אך לפעמים הזנחתי, והוא כמעט ומת.

ולפעמים טיפלתי והשקעתי כל כך עד שזרח מרוב אושר, וזריחתו ואורו דבקו בי על פני וראו זאת הכל ובשמחו בשימחתנו.

ולידי, לאורך המשא, צל אלוקים, פעמים אוחז בידי, ופעמים רק עומד לידי, אך אף פעם לא נטש.

ולאן? איה הולכים?

"המשך המשך..."

ועכשיו, יער, מבוך, או שמא מקום הפורח בעוצמה ושוקד ביופיו, נפלאות הבריאה.

....

החברה שהתחתנה השנה (זוכרים?) בחודש הרביעי להריונה.

בכיתה כבר מתחילים ממש לדבר על זה, "תתפללו עכשיו על זיווג טוב!" אומרים

אבל זה נראה לי כ"כ רחוק...

אפילו העובדה שאני כבר ב-י"ב נראת לי רחוקה לגמרי,

פתאום הכל נראה לי רחוק מידי.

שידוכים, אירוסים, חתונה

י ל ד י ם....

אני עדין לא מצליחה לקלוט את העבודה שהיא בהריון.

זה פשוט לא נתפס,

ולי יש זמן [?]

(ובלי קשר) אני האחראית על הסיפריה בבית הספר....

-יופ-