כ"ג אלול, שבת אחרונה לשנת תשס"ו.
"איך השבוע עבר מהר" החל להיות משפט קבוע אצלי בימי חמישי ושישי.
לפעמים אני מחכה דקה או שתיים כדי להיזכר איפה הייתי מה עשיתי ביום ראשון.
השבוע עשיתי את אחד הדברים הכי בילתי-יאמנים שעשיתי בחיים שלי,
קבעתי תור לרופא שיניים.
אפילו אחותי אמרה שהיא לא מאמינה לי עד שתראה אותי יוצאת מהחדר של הרופא, פותחת את הפה, ומראה לה מה הוא עשה לי.
הפעם האחרונה שהייתי אצל רופא שיניים היתה בכיתה ה', זה היה אחרי שכאבה לי השן, ועד ששיכנעו אותי והסכמתי,
ברחתי מהמרפאה אחרי הזריקה.
כי פחדתי.
אני זוכרת איך אבא, אמא, אחותי, ועוד איזו חברה שיכנעו אותי ללכת, כי כמה כבר אפשר לסבול.
ואני זוכרת שאגרתי אומץ, וישבתי על הכיסא (שתמיד הפחיד אותי משום מה), והרופא הזריק, ירד לי קצת דם, ואני מרוב בהלה קמתי מהכיסא ויצאתי החוצה אל כל החמולה שחיכתה לי בחוץ.
ומאז לא חזרתי.
אני לא יודעת איך הצלחתי לעמוד בכאבים של השן, לבסוף היא נפלה, ועכשיו גדלה חדשה ויפה במקומה.
[הפעם הראשונה היתה בכיתה א' ואחרי 2 סתימות החלטתי שזה לא בשבילי]
אבל באותו יום שכן קבעתי את התור לרופא, לא כאבו לי השיניים, פשוט אחותי התחילה להסביר לי למה זה כל כך חשוב, ללכת סתם לבדיקה, במיוחד אחרי הרבה שנים שלא הייתי.
אז קבעתי.
לעוד חודש, לבדיקה, ושבועיים אחרי זה לטיפול עצמו (כי הוא רופא מאוד טוב ומבוקש)
ואם הצלחתי לבלוע את הכדורים וגם לגמור את הטיפול, אז אצליח גם את זה.
ואני מחכה ליום, שבו אכתוב באותיות גדולות, "הייתי אצל הרופא שיניים עד הסוף" כמו שעשיתי עם הכדורים....
...
ההופעות של אח שלי הן אחד הדברים שהכי חשובים לי. כמעט אין הופעה שאני לא הולכת אליה.
לפני שבועיים הוא דחף לי פתק ליד ומאז אני לא יכולה שלא להיות גאה.
הלכתי עם אבא, לפני זה עצרתי איפה שעבדתי בחופש, ולקחתי את הצ'ק, כלומר, את המשכורת הראשונה שלי אי פעם (שהיא בצ'ק)
.
כשישבתי על הכיסא, שמעתי וראיתי את אחי מנגן, עלה בי חיוך ענק, כי תראו לאיפה הוא הגיע.
אחרי השיר, הקהל הריע ומחא כפיים. עוד עשרה בני נוער ביצעו עיבודים בהרכבים שהרכיבו לבד, כמו אחי.
הצטערתי שלא הבאתי מצלמה, ברסיטל שלו, שיהיה בסוף השנה, החלטתי שאפילו מצלמת וידאו תהיה איתי.
...
בכל בוקר בדרך לבית הספר, אני פוגשת בפשקוויל שמודיע ברוב חוצות, "אנדרלמוסיה באה לעולם"
לפני כמה ימים, עליו, הדביקו פשקוויל חדש, עם תמונה של הרב עובדיה ועידכון לגבי ההפגנה. לא עצרתי אפילו לקרוא בו.
כל מה שרציתי היה לשלוח יד ולקרוע.
אולי כי זאת המחאה שלי.
לא קרעתי.
אבל למה בני תורה לא משתמשים בפה שלהם כדי להפגין?!
על זה אני כועסת.
בהפגנה לא יהיו חרדים. אני יכולה להבטיח. יהיו שם מתחזים. הרבה מתחזים.
...
בשבת אחרונה של השנה, קראתי הרבה תהילים, כיוונתי יותר בברכת המזון ובברכות בכלל, וניסיתי קצת יותר לשמור על עצמי בכיבוד הורים, כי ידעתי שהיצר עובד עלי נון-סוט.
והשבת הזאת לא תחזור.
...
שבוע טוב.
-יופ-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
