כ"ד אלול, ראשון אחרון לשנת תשס"ו.
מישהי עם רעלה לבנה עלתה לאוטובוס. לא הבחנתי בה עד שישבה למולי. היא מיקדה את מבטה בי, וחייכה. כל פניה היו שמחות ושלוות, כאדם לפני מיתתו. פחדתי.
היה לה מעיל צמר אפור, עם כפתורים גדולים, ועל בירכיה ניילונית שקופה, כשבתוכה דפי-שורות, עליהם בעט אדום, מילים בערבית.
השפלתי מבטי, ואז היבטתי בחרדית שישבה למולי, עם שני הבנים הקטנים, היא החזירה לי מבט, וכאילו אמרנו אחת לשניה, "היא בחרה באוטובוס הזה כי ידעה שהוא תמיד מלא"
אבל הפעם, רק אנשים ספורים היו בו.
הבטתי שוב באם, אבל היא שיחקה עם אחד הפעוטות, החזרתי מבטי לרעולת הפנים, והיא המשיכה להביט ביי ולחייך אלי.
כל האוטובוס ירא. או שרק אני ראיתי בכל לחשוש שפתיים, או הניד ראש, כתגובת פחד.
סובבתי גבי לרעולת הפנים, "שתתפוצץ שתתפוצץ, אני ישר נופלת על הילדה ושומרת אותה"
חיכיתי רגע, ושניים, אבל זה עדין לא קרה.
אולי תרד בתחנה שלי, ואני סתם חוששת, כי התחנה קרובה לכפר הערבי.
צלצלתי בפעמון. ונשמע רק הציצול הזה ולא עוד ציצול אחר.
ביקשתי מאחת הילדות שתעזור לי עם העגלה, ובסוף הודתי, ובירכתי "תזכי למצוות" והיא חזרה לאוטובוס,
שהמשיך לנסוע כרגיל
ורווח לי.
ורעולת הפנים לא ירדה איתי.
....
מה היה קורה אם היא באמת היתה מתפוצצת כשאני עוד הייתי באוטובוס עם הילדה?
מה היה קורה אם היא היתה מתפוצצת כמה דקות אחרי שירדתי מהאוטובוס?
-יופ-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
