כ"ח אלול, חמישי אחרון לשנת תשס"ו.

הרעיון היה לכתוב בכל יום במשך השבוע הזה, וקצת פחות או יותר  ל ה ת ע ו ר ר...

אבל זה לא קרה. במקום זה אני נשארתי לחלום.

אני קוראת ונזכרת באלול של שנה שעברה. כמה יראה, כמה פחד. כמה רצון להתחזק ולהתעלות,

ואילו השנה-אני כל כך שאננה. יש לי את כל הזמן שבעולם. אלול? זה כל כך רחוק...

ובאיזשהו מקום-זה מפחיד.

"התעוררתי" רק לפני שבוע, בשבת האחרונה, אבל שוב חזרתי לשינה עמוקה השבוע.

והיום, אני חושבת, זה קרה.

ההתעוררות הזאת שכל כך ציפיתי לה.

...

עם אמא נפגשתי בשוק. משם היא לקחה אותי לקנות בגדים לחג. אני דווקא רציתי ללכת לגאולה, אבל היא התעקשה.

לפני זה, רציתי לקנות לה מתנה, אבל לא יצא, והתחלנו לטייל יחד.

השוק הוא אחד המקומות היפים בירושלים. פעם הייתי שונאת אותו, היום הוא מקום מדהים.

שילמתי כמעט על הכל, נהניתי להוציא מאיות מהארנק שלי, ולתת למוכר. וכך גם הרשיתי לעצמי לקנות מה שאני רוצה, עם הכסף שלי. קניתי לה חצאית, ולי בגדים לחג ושני פאזלים של 1000 חלקים.

בסוף גם רציתי שנשב באחת המסעדות שבשוק, אבל כבר היה מאוחר.

היא שמחה, היא כל כך שמחה שאני מסתובבת איתה, הרבה יותר מהעובדה שאני משלמת, או סוחבת את הדברים.

אחרי שנה עמוסה במריבות וכעסים, מגיע לשתינו להינות יחד ולהתפייס, לקראת סוף השנה.

ככה גם התעוררתי אני, כשישבתי להרכיב את הפאזל הראשון, שדווקא אמא אהבה מאוד, חשבתי פחות או יותר על השנה הזאת. שעברה. על כמה אני התקדמתי לעומת שנים עברו.

אני שונאת להשוות, כי כל שנה שונה מקודמתה, ובכל זאת...

אבל כשמשווים, רואים שההבדל העיקרי בין השנה הזאת לשנה שעברה, הוא שבשנה שעברה התקדמתי בצורה קצת גרנדיוזית. ברכות שאף פעם לא בירכתי, זרקתי בפסח מכנסיים שעוד נשארו מהתקופה ההיא, נפרדתי משין, וכו'..

והשנה, הכל היה קטן מידי, אבל משמעותי.

על הברכות כיוונתי קצת יותר, בפסח מצאתי עוד מכנס אחד ודיסק של המורדים (שקניתי בגיל 14...) וזרקתי את שניהם. קיבלתי על עצמי לא ללכת עם גרביים בצבע רגל, ועוד כל מיני קבלות בצניעות קטנטנות.

ומצד שני יש פה משהו מפחיד-כמה העלבתי, בכמה פגעתי.

כמה הרס עשיתי?

ובמיוחד בבלוג, פה, שקיים כבר שנה ומעלה, ואולי כתבתי לפעמים פוסטים לא כל כך ראויים...?

על כמה אנשים כעסתי בלב פנימה, והפנמתי ללא יכולת תיקון מצידים...

על כמה ריכלתי, לכמה לא הודתי מספיק...?

אולי זה קצת מאוחר עכשיו, אבל סליחה תמיד אפשר לבקש. ואני רוצה, שמי שפגעתי בו או העלבתי יגיד לי את זה, במייל או באייסי, זה חשוב לי.

מנגד חשוב לי להודות לכל האנשים שקידמו אותי השנה. ל-כ-ו-ל-ם, ואני באמת מתכוונת לזה. תודה.

אני כותבת הכל בנקודות, כי חשוב לי לכתוב, ומצד שני אני עייפה מכל היום.

אני רוצה לכתוב פוסט סיכום שנה, אבל עד שנה הבאה, לא יהיה לי זמן... לבנתיים, אני מעבירה בראש את כל ה"אירועים של השנה" ומה היופי בזה? שאת כל השנה הזאת אני עשיתי בעצמי. בזכותי. בזכות ההתקדמות שלי.

אז אולי קצת נזכרתי באלול באיחור,

"כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן"

והתקרבתי.

שנה טובה. נתראה בשנה הבאה.

-יופ-