עומקים

כשהייתי בערך בת 12 האהבה האפלטונית השנייה של חיי אמרה לי "תשמחי לילי גשם זה חיים"

היא הסבירה לי ברכות שאם הגשם בא זו דרכה של הארץ לברך אותי 

החשיבות של מים כקדושים לחיים שמורה לי היטב מאז

כשהייתי עם דמיאן היה לילה סוער ומפחיד זה היה קצת פחות מזמן,לפני שנה

הוא היגף את החלונות בשבילי,אפילו דרך הסדין ראו את הברקים והרעמים היכו היטב

אבל הוא חייך כמו ילד שמח, סיפר לי על ממלכות נורדיות אבודות ועל אודין

הוא התרגש כמו ילד קטן וחייך,חיוך מקסים "הנה תשמעי כמה זה יפה"

צבע של ברק נוצץ הגיעה והוא התפעל, זויות עיינו קורנות

מאז לא פחדתי מברקים ורעמים יותר

החורף הגיעה והביא עימו חיות נוצצות והן מדפקות על סף דלתי אפילו כעת

 ואני מרגישה במידה רבה כי סבא חורף הטוב מנסה להציל אותי

להזכיר לי לחיות מכריח את עצמי לחמם את עצמי,לפחות פיזית

ואני שמחה שהחורף מנסה להבין אותי כי אני מרגישה נוכח הימים האחרונים

שאיש לא באמת מבין אותי בעיקר לא אני

הדכאונות תוקפים אותי ושיר פנימי מעוות נשמע

the voices inside my head

tell me i don't worth a thing

don't worth a thing

and if hear a cling

don't worry since i don't worth a thing 

אבל הטבע כאן מכה ברקים קורה לסדר

אני חייבת להתפכח, הדמעות של הטבע מבקשות ממני

שלא יהיו אלו דמעות אחרות