שנה שעברה גילתי את צילום הסטילס והפוטנציאל שיש לי בו
בעזרת המורה הנכון גילתי טפח אומנות שמעולם לא חשבתי שיש בי
השבוע המורה לא הגיעה אבל שבוע הבא אני מתחילה ללמוד אצלו שוב
צילום ב
מצד אחד כולי התרגשות
מצד שני השנה הזו אני פשוט לא חושבת שאצא מהדירה שלי באותה הכמות
ואני טועה האם הצילומים שלי לא יהיו דלים ולוקים בחסר
בשנה שעברה המצלמה עברה איתי כל יום ויום
כשנסעתי הביתה כשהייתי אצל חברים,כשנסעתי לפרויקט פרח ועברתי אנשי מצוקה
נסעתי כל כך הרבה והיה לי נופים ומראות
תמיד הבאתי המון תמונות היו לי בין 100 ל 300 בשבוע אותם השתדלתי לצמצם לעד 40 תמונות
להראות בשיעור וגם זה המון
אני לא חושבת שיהיו לי אותה כמות השנה
ביקור ראשון בחדר עיצוב הבהיר לי שיתכן שלהשאר סופ"ש אחד בשלושה שבועות לא בטוח יספיק
ומצד שני יש בזה גם יתרנות מאז שאמא השוותה את היותי ביי סקסואלית לשימוש בסמים קשה לי לראות אותה ואני מרגישה צבועה לידה. ואני טועה האם החיים הסטודאנטלים של לימודים עד מינמום שש יהיו מעניינים.
ובכל זאת מצאתי את עצמי פה בחדר המחשבים של חדר אומנות עורכת תמונות מן החודשיים האחרונים,היו לי המון תמונות ואחרי אילומנציה מוחצת הגעתי למספר של 78 תמונות אותו כנראה אחלק עוד ועוד אחרי ההדפסה,בין התמונות מופיעה לה סקיובוס מחייכת,עצובה-מלודית, ואף בלתי ניתנת לפיצוח,אומנם עדיין כואב לי להביט בדמותה,אבל התמונות הללו הם חלק מזכרונתי.
וזכרונתי הם חלק ממה שמרכיב אותי כלילי ,והיו אלו זכרנות טובים ועודם.
האם אמצע מה לצלם,מה להביא שהוא אני,מה להביא שיספר לכולם משהו על עצמם
אנני יודעת, אני אוחזת בחוזקה את המצלמה שלי. דיגטלית ,פשוטת מראה ובולעת סוללות
חיבתי אליה עצומה אולי דוקא בגלל הדברים הללו יחד אנו הולכים
שמעתי פעם בסדרה "בוא נעשה זכרנות"
ושמעתי פעם במציאות "יש לי זכרונות וזה מספיק"
שלכם ובקרוב גם של עצמי
לילי שלמרות הגיל ואובדן הנאביות
עוד חולמות להגיע רחוק
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
