עומקים

התכוונתי להשאר שם שבת,קניתי מעט אוכל

התארגנתי והתכוננתי נפשית לחיות את יתר היום ללא מחשב.

היה כבר שתיים כשחזרתי למעונות, הייתי מאוד מעורערת וכנראה ראו את זה עלי

כי השותפה מחו"ל דאגה.

וכך באנגלית מוגמגמת ורעידות קוליות ,ישבתי אל מול אחת הבחורות הבטחות והיציבות בעולם

לו הייתי יודעת יותר טוב,הייתי חושבת שהיא לומדת פסכלוגיה

וכך אני מוצאת את עצמי תופסת את האטובוס האחרון בשישי מחוץ לאוניברסיטה

ונוסעת אל עבר בית אבי, למקום שידעתי שיתמוך ויקבל אותי.

החלטתי לספר לו,הוא כבר ידע שאני בי סקסואל

הוא כבר ידע שנפרדתי, אבל הוא לא ידע שהחיים מפחדים אותי עכשיו

הוא לא ידע שרציתי למות, הוא לא ידע שהכל נראה לי גדול מידי.

החלטתי שהגיעה הזמן שהוא ידע, כי אחד הדברים שהבנתי שחשוב במשברים

זה שיהיה משפחה או מישהו לפחות לצדך זה עוזר הרבה יותר מלעבור את הכל לבד.

למסקנה הזו הגעתי מדיבור עם בחורה מלאת ביטחון בערך בגילי, שלומדת איתי

אשר מתמודדת עם אלכוס במצב מוקדם כבר שלוש שנים עובדת וממנת את עצמה לבד

מה שלה עזר זה טיפול פסכלוגי ולעשן. "כלונו רועעים ושבורים איש לא לגמרי בסדר מתחת לחזות,לכולם יש בעיות"

היא הפצירה בי לקבל עזרה כדי לא לגמור כמו חברה שלה בהתמוטטות עצבים וחוסר יכלות ללמוד

האכפתיות שלה כלפי משהי שהיא רק הכירה מאוד השפיעה אלי למחרת הלכתי לרופא

אבל אני עדיין חושבת שללוא הנסיעה הזו לא הייתי מקדימה כל כך לדבר איתו בכלל.

כרגע נראה שעשיתי בהחלט את הדבר הנכון

אני אפרט יותר מזה מחר כנראה