עומקים

"אז את הולכת לא להשאר לבד עכשיו ולהתקשר לסבתא או לחברים נכון?"

"..כן" ,"אוקי אז נדבר בערב"

ואז נעמדתי שעה בחדר,לא מצליחה לזוז

לאט לאט הפעלתי רדיו ,הרעש המוכר ואוהב.

ברדיו דיברו על מוות ואני מייד טעיתי מה קורה

האם העולם הזה כולו שקר

האם אנו מתעוררים ומגלים שהכל היה מציאות וירטאולית

הרגשתי כאילו זה מטריקס,שוב היה לי מבט אוביקטבי מוזר

כאילו אני לא מתבוננת מכאן באמת

ואז שוב חזרתי,חלק מזה היה בריחה החלק השני סקרנות

התחלתי לנקות את החדר

כי זה היה הדבר המועיל היחיד שהייתי מסוגלת לעשות

לא יכלתי לכתוב,לא יכלתי להתקשר,בקושי הצלחתי לקרוא

ולא הצלחתי להפסיק את הרעש של המחשבות.

רק כשהחדר היה נקי והרשתי לעצמי להתבכיין (דבר שאני שונאת לעשות)

רק אז הרעש נגמר,זה היה צהריים.

זה קורה הרבה בגלל זה אני חשבתי תמיד שהחרדות הן רק של הבוקר

אבל זה קרה גם בערב וגם ביום.

ואני לא מבינה את עצמי יותר,אספתי כבר כל כך הרבה ידע

כבר קיבלתי כל כך הרבה תמיכה.

למה אני עדיין מרגישה כל כך חרא עם עצמי

למה אני לא מוכנה לקבל אותי

למה אני לא מצליחה לחיות

אני מרגישה כל כך טיפשה אבל אני לא מצליחה לעצור את זה

כשהתקף בא זה כמו גל של כעס סוחף

אתה יוכל לתת למים אגרוף אבל זה ירטיב אותך באותה מידה עם ידיים פתוחות

אני נלחמת בזה,אבל זה ממשיך לזרום רק בצורות שונות

ואני יודעת שזה כבר יותר טוב

אני כבר יודעת הרבה יותר

אבל מתי אני ארגיש טוב

מתי אפסיק להיות כל כך טיפשה?