הגעתי לאמא לסופש ארוך
מצד אחד היה נחמד
פגשתי שני אנשים חדשים במעורת השועלה
ולמרות הפחדים שלי,היה לי מאוד נחמד
עדיין היה לי מסכה של ביטחון עצמי אבל הרשתי לעצמי יותר
מבפגישה ראשונה רגילה
אני חושבת שנחוץ לי ויסקי ביותר מפגשים חברתיים
קיבלתי עידוד מן השועלה ומן סבתא אבל הראשון נקרא כאן ההיפי
המחסום הראשון נעלם ואני נושמת שיחרור רגעי
לשיר את השירים שלי , יהיה בזה משהו מרגש
אבל השיר הראשון ששרתי אי פעם היה דוקא
ריקוד אור הירח חבל רק שלא שרתי אותו למי שבשבילו למדתי
נו מילא אני אשתפר ואשיר אותו לסילפיד
בעע...כמה חלומות מסוכנים בחמש שורות
ומן הצד השני של אותו השבוע עייפות קיצונית
נראתי כמו מראינה בשבת ללא גאטו
כל שנייה בליתי במיטה בעיקר בבקרים
אולי כי לא באמת רציתי להיות כאן אבל זה פרדקוס
כי אני גם כן רוצה להיות כאן,אצל אמי יותר מהכול
אני מרגישה נחוצה
נחוצה אבל גם סחוטה כנראה
אין באמת פיתרון או סדר
כול היום חשבתי אבל הם התפזרו עם הרוח
לא נתינו לתפיסה במילים יותר מזה
עידכון נוסף: עכשיו צהרי היום ורק עכשיו אני נוסעת
לא רציתי באמת לקום הפחד שוב אוחז בי
הרעידות האלו,אני רוצה שזה יפסיק
דיברו על גיל 50 ברדיו,ואני בקושי רואה את מחר
איך מגיעים לשם,מתי ארגיש טוב בדרך?
אני מודה לגאטו שענה לטלפון,השיחה הלחיצה אותי,אבל לפחות הצלחתי לדבר,אני לא רוצה להישאר עם המחשבות האלו לבד
וכך שוב שהיה נדמה לי שהכול בעלייה שוב דברים ירדו