עומקים

הגעתי לשלב השני-אני לא יודעת אם הוא מוביל צעד קדימה למוות או צעד קדימה להשלמה עצמית

אבל הוא קיים,הכעס הזה הוא לא בדיוק אקדח טעון ולא ממש מכון  לא תמיד יפגע באשמים באמת

אולי חלק מהחברים יטענו שהייתי בשלב הזה כבר לפני חודשיים ,והמשפחה לפני שבוע אבל אני מרגישה אותו רק עכשיו

הוא החל מבחינתי בצורה כנה ואמתית רק לא מזמן.

עשה לי רק טוב לפגוש את סילפיד,לא באמת ציפתי שזה יהיה טוב היו לי המון חששות,אבל היה לי נחמד שבבוקר מישהו דאג לי

זה הפחית את החרדות,היא גם בטח לא ממש שמה לב כי...אני בדרך כלל מסתגרת בתחושות האלו כשאני מול אנשים.

משהו שעלה לי הבוקר:

"איך אתה הייתה מרגיש אם אמא שלך הייתה אומרת לך

שאתה חטא ,כנגד העולם, כנגד האנושות, כנגד האלוהים?

מה אתה הייתה עושה? איך אתה הייתה אוהב את הדמות שלך בבוקר

כשהאמא,שהולידה אותך לא?

את באמת חשבת שהתאהבתי בה כי זה אופנתי?

הלב שלי הוא לא אופנה,אמא.

זה נכון שאני אוהבת אופנה צבעונית,אבל עלי אני שמה רק שחור.

איזה צבע אחר יש לשים כשאתה חטא כנגד העולם,כנגד האנושות, וכנגד האלוהים?

לא אמרתי סוכר חום אדיוט."

כן,אני כועסת...