עומקים

באותו רגע אני נשבעת שיכלתי להרוג אותך

לכסח את גופך התמים כביכול באגרופים

לצרוח בתיסכול על כל השנים שטיפלתי בך

באותו רגע רציתי במותך

שנייה אחר כך רציתי במותי,אבל זה כרגיל

להסתתר בחדר בשעה של צעקות תמיד מזכיר לי את אביך היקר,

אני שוב בת 15 והם שוב רבים הוא מאיים להרוג אותה ברוסית והיא חולה בסרטן בכול שפה

החדר קטן וחשוך תאורה כחולה מופצת על ידי מחשב ישן

ואני יודעת שאלו צרחות של חסד,כי היום עוד שעתיים או מחר או בסוף השבוע.היא תפרוץ את המקום היחיד שיש לי החדר הזה והיא תגדי לי כמה שאני בת רעה

כמה שאני רוצה להרוג אותה ובגלל זה אני עוזבת אותה לבד.

שאני רבה איתו רק כדי להרוג אותו

ואין לי מקום שם,אין לי מקום בבית הספר ואין לי מקום בחוץ,אין מקום בכלל. כמה שמחתי לעבור לאבי באותו זמן.

מאז תמיד קשה לי עם צרחות בבית הזה

לא משנה כמה דירות נעבור זה ירדוף אותי

לא, את צעירה מידי בשביל שזו תיהיה אשמתך

זו אני שטעיתי בחינוך שלך.

אולי הטעות הייתה שניסתי בכלל,לא רציתי שתגדלי כמוני

לא רציתי שתנסי לעמוד בציפיות הבלתי אפשריות של אמא

רציתי שתדעי שתמיד יש לך אם מי לדבר

לא רציתי שתפגעי מלראות אותי בלי מסכה עם כול העצבות

היה נדמה לי שמתחת לפינוק הנעורים מסתתרת אכפתיות

וכל כך רציתי שניסע ביחד

זו הייתה נקודות האור שלי.

את מעכת אותה ואת עדיין מתחסדת לך,

אבל אני זו שטעיתי .

ומי היה מאמין שמכול האנשים אמא תיהיה כאן לצידי ולא את

שהקדשתי לך כול כך הרבה.

ולמרות זאת החלטתי להשוויץ הסיפור מלפני שתי פוסטים נכנס לכאן

http://www.boukenshin.net/crowley/fanfic.php

אתר המוקדש כולו לקראולי מבשורות טובות

אבל מכיל כמות מטורפת של חומר על כלהספר