עומקים

לאחרונה אנשים מאוד נחמדים אלי,

הם יותר אומרים לי שאני נראת יפה

ושכמה ימים שאני מתלבשת מתארגנת יותר טוב

ואם קרה משהו

וכבר פעם שנייה בשבוע שאמרו לי

אני מאמינה בך,כשזה היה בנושא האמנות שלי

האמת,שזה דוקא היה מה שיותר היה חשוב לי

ומה שיותר החמיא לי.

אני מודעת לזה שהתחלתי להתארגן מעט יותר

אני עדיין מאחרת אבל רק בכמה דקות (old habbit die hard)

אבל אני לא בטוחה שאני מתלבשת יפה יותר,אחרי הכל אלו אותם בגדים

דיברתי על זה אם גאטו והוא אמר שזה בגלל שאני מחייכת

"אבל אני לא מחייכת " התגוננתי

אבל את מתחילה להחלים ואנשים רואים את זה או מרגישים את זה

אולי הוא צודק

זו מחשבה נחמדה, ומצד שני אני עדיין מרגישה אשמה כשאני מחייכת

היום קרה מצב הגיוני לכולם ומוזר לי

הייתי נורא "גאנקי" שמחה בבוקר וסך הכל היה לי מצב רוח טוב (אם כי ילדותי משהו)

אבל בערב היה לי מצב רוח נוסטלגי לא בדיוק עצוב לא שמח ישבתי במיטה ונזכרתי ברגעים מן העבר

דברים שאהבתי ודברים שמציקים לי.אז מה מוזר הרי לרוב קשה יותר בערב,בדיוק! ממתי אני עושה דברים כמו כולם

ממתי אני עושה משהו נורמלי?

מהו מחירו של חיוך ואיך יודעים שהוא לא מזויף?

 אלו התהיוות שאני אישן עליהם עד ליום חמישי

אני מחכה ליום הזה ולשישי כבר זמן רב,לילה טוב