עומקים

הגעתי הביתה מאוחר בפנים חמוצות

אמא ואני התיישבנו לשיחה היא מציינת כל מה שחיובי בחיי,אני רק מהנהנת להסכמה,אני לא מצליחה להסביר הרבה

מילה פה ומילה שם ואז אמא שואלת אותי

"מה קרה מפחדת שלא תמצאי מישהי שתאהב אותך או מישהו שתאהבי אותו?"

זה ריגש אותי שאמא אמרה את שתי האפשריות,ועוד את האפשרות שמפחידה אותה קודם

והיא גם צדקה...כמעט

היה נחמד לראות שאמא שלי התקדמה הרבה

אני יודעת שאני התקדמתי ביחסים איתה ושבכללי התקדמתי

בצעדים קטנים איטים ארוכים ובכל זאת הרבה.

אבל, כל כנס כזה כל פעם שאני רואה את הסקיבוס אני קופאת.

וזה לא משנה שעבר הזמן,שאני התקדמתי בחיים,שהיא בטח לא אותה הבחורה, אני קופאת.

כל כך רציתי להזמין אותה לקפה ופשוט לשמוע את הצד שלה, לקבל סגירה או סתם לא לברוח ולרוץ כל הזמן

תוך העמדת פנים ש"הפיל הורוד" לא שם.

אני מניחה שזה חלק מפאק כזה שלי, כל פעם שיש לי רגש אני קופאת ולפעמים גם שותקות

יש את האנשים שלא משנה כמה זמן יעבור חלק מהרגש תמיד ישאר שם

אלו לרוב האנשים ששינו את חיינו בדרך כזו או אחרת, ונדוש ככל שזה ישמע

עבורי היא שינתה.

אז אני קופאת ושותקת עכשיו וכנס שעבר ולפניו

בסופו של יום יש רק הבדל אחד רציני

החלטתי להפסיק לשנוא את עצמי על זה

זה אני.