בדרך אל סוואין(סמהיין),יום המתים. בדרכי לחג נחתתי יום לפני בחיפה, ולמרות השהיא הרגישה לא במיטבה, אליס הסכימה לארח אותי
דבר שאני מאוד מודה לה עליו,גם כי התגעגעתי וגם המסיבה הפשוטה שלישון ברחוב לא היה חוויה שאני מעוניינת לחוזר עליה.
היה נחמד להשלים פארים,אני גאה בה הרבה.
מה עשיתי בחיפה? בין היתר הייתי צריכה לסיים טרור לא קטן של לימודים.
"הפרוס תולדות הבגד ותרבות החומר" הוגש סוף כל סוף.
אני יוכלה להתלונן על כמה שהוא קשה (והוא אכן קשה),אבל למען האמתהמקצוע מעניין אותי.
והיה לי המון מזל שהמורה אישרה לי הארכה עכשיו נקווה שלא בזבזתי את כל המזל,כי אני אצטרך אותה לעוד מקצוע.
סואיין הוא סוג של הגרסא הפחות מצחיקה והיותר פאגנית רצינית של הלוויון,לכל מי שרוצה לחגוג עוד לא מאוחר.
מה שהיומן שלי,"מועדים לפעורנות"-של סלון מזל, מתעקש שהוא "ליל כל הקדשות" הוא ב31 לחודש (הצחיק אותי שדודה שלי טוענות שכמו היומן גם אני מפלה הכל בנקבה. למשל, במקום בבתיאור מגף גבוהה בתיאור העוקף מגף ארוכה. לא שהיא לא צודקת,זה פשוט החלטה תת מודעת למדי אחרי ספרה של לוס איריגארי.)
הוא נחגג מוקדם יותר עברנו מהסיבה הפשוטה, משפחתיות.
ארוחת החג שאני וידידים עושה היא סוג של משפחה אבל לא בפסח אלא בדמיון של ראש השנה (וזה אכן נחשב לראש השנה במסורות הקלטתית)
כולם שמחים, אנו מתייחדים הן עם יקרינו החיים והלא חיים בסעודה ענקית וטובה, בתחושה של שלווה
(אם כי חלק מהשלווה נבעה משינת כפיות בחצות הליל עם קיצי3>)
במהלך הטקס ירדנו מטה, בין היתר לבקר יקרים אבודים,הדהים אותי שרבים התגעגעו יותר לחיות שלהם מאשר לבני האדם.
אם כי מחשבה מעמיקה בהחלט תמצא את ההגיון בכך, יש בחיות משהו של נתניה ללא גבול.
רבים רצו להשאר יותר עם יקריהם ,עם הסמלים,והמקום ואילו אני
אני השתוקקתי לחזור, זה היה כל כך מוזר ולא נתפס בעיני..
הנה אני חולת הדיכאון והחרדה,שרק לפני שנה הייתה מרגיעה את עצמה בהלוויות אישיות מדומת והכנה לשינה ללא חזרה.
רוצה כל כך לחיות...כן,הרבה יותר טוב לי עכשיו
ובכל זאת בעולם ללא עומדן ללא כאב,מדוע מיהרתי למקום הקשה הזה שפה
המחשבה היחידה שעלתה ברוחי הייתה
"כששום דבר לא זז ,שום דבר לא משתנה"
נו נראה שרוחי היא עדיין זו של הטריקסטר..
מעבר לחלון טיפטף הגשם בפאגנזים החג הזה מסמל את תחילת החורף
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
