עומקים

שוב אני מתעוררת מוקדם בבוקר לצללי חרדות שלי

אני אוהבת את קיצי, כשאני אתו אני מרגישה טוב

אבל בכל זאת החרדות שלי מתרכזות בו

עד כה אמרתי תמיד פה שאני פגאנית בלי בעיה

אבל יש הבדל בין לרשום את זה ביומן רשת לבין להתמודד עם זה מול המשפחה

ולמעשה אני לא תמיד בטוחה כל כך בזה,

יש רגעים שאני בטוחה שזה רק פעולה פסכלוגית , יש רגעים שאני אטסתית לחלוטין

וכן יש רגעים שאני פשוט מאמינה בלי שום ספק. 

אבל עדיין ולמרות שאני מתקשה להאמין באלוהים (בעיקר בצורה בה הדתיים והחרדים רואים אותו)

תמיד ראיתי בעצמי עדיין גם יהודית, מקושרת דרך המסורות

החגים וגם קצת דרך הידייש שהסבתות שלי שרות בהן בחגים.

ובעוד החבר שלי מקושר למסרות, הוא עדיין רואה עצמו שאמן

הוא פגאני שבע שנים, ונראה שהוא מאוד שלם עם זה.

ופתאום אני מוצאת את עצמי עומדות מול שאלות קשות

האם אני רוצה לגדל כך ילד? האם אני יכולה להחזיק מעמד כשיצבעו עליו כשונה?

האם המשפחה שלי תקבל אותי?

האם אני אצליח להתמודד עם הניתוק?

אני לא בטוחה בזה, כל השאלות האלו דוחקות אותי

מפחידות אותי מדירות שינה מעיני

וכל מה שאני רוצה זה לחזור להיות

החילונית והפשוטה שבכל זאת חוגגת את החגים

ומקופת באהבה משפחתית פשוטה.

בלי צרות,בלי פחדים

בלי לחשוב איך הילד שלי יגדל

עדכון:

ומתוך כל החרדות וכל החששות 

מהידיעה שאני לא רוצה להתמודד עם המחשבות האלו בלי לדעת

נגשתי לאמא שלי 

וישבתי והסברתי

ובסופו של דבר, היא קיבלה אותי כמו שאני

בהרבה אהבה

אני מרגישה שיצאתי מהארון פעם שנייה