עומקים

הוא כנראה ישנא אותי לנצח ואני לא אשפוט אותו

"אז את עוזבת את האדם שתמך בך יותר מאמא שלך"

איפשהו זה נכון אבל זה פגע בי יכלתי באותה מידה להגיד

שאני תמכתי בו יותר מאבא שלו 

אבל למען האמת לא יכלתי להגיד, לא יכלתי להגיד כלום

לא יכלתי לדבר היום, לא יכלתי לשרוד

כל היום הזה אני רק חושבת על מוות דיכאון, על כמה אני מיותרת

והאחים שלי האנשים שהכי רציתי להגן עליהם מהמצב שעובר עלי

פשוט ראו אותי פורצת בבכי כי לא יכלתי אחרת

כי תמיד הייתי האחות הכפית המצחיקה, זאת שהאופטמיות שלה מאירה את כולם

אני לא יודעת איך הם שורדים את המחשבה שהאחות הזו רוצה למות

מרגישה מיותרת, אני מפחדת לדעת כמה זה כואב להם

אז הלכתי לער"ן וניסתי לדבר נרגעתי 

ואז הוא התקשר ורצה הסבר ותיקון ודברים שלא יכלתי

ואני בקשתי מרחב,זמן לארגן את המוח המפורק שלי

ואז נהרסתי שוב התפוררתי מרוב כאב

בכיתי מול אבא ביקשתי, התחננתי שיספר לי 

שאני לא מיותרת כמו שאני מרגישה

ואולי זה אמת אולי זה שקר אבל כל כך הייתי צריכה את זה

ישבתי עם סבתא התחלתי לקרוא ספר

האחים באו לחבק אותי

הכול התחיל להיות בסדר ואז הוא התקשר

ואני מותטטת כי אני סיימתי

כי אני מבינה שהוא לא יכול להבין אותי

בכיתי בטלפון אמרתי על המחשבות האובדניות אמרתי מה אני מרגישה

אמרתי שאני לא יכולה ככה והוא ציין שלהרחיק אנשים שאוהבים אותי זה לא חכם

הוא לא יודע כמה זה הכאיב לי

אני על כמות כפולה של התרופה השנייה (הסתבר שטעייתי בשם שלה)

אני עם שתי נורפן על כאב ראש שמסרב לעבור

אבא רוצה שסבתא תשן איתי כדי שלא אהיה לבד בלילה ובבוקר

אולי הייתי צריכה לנחש לפני שאני לא במצב לקשר

אבל החום שלו ניחם כל כך 

אני יצור אנוכי

אני לא רוצה להתוערר בבוקר