עומקים

ישנם אולי שש אנשים שקוראים את כותרת הבלוג ומזהים

אבל לדעתי יש רק אחד שבאמת יבין למה התכוונתי

אז למה באמת ציפתי שהוא יבין?

מה אמרה מכל זה חתיכת אבן קטנה

"זוהי אבן ה"תכלת" אשר יש הסוברים כי לוחות הברית נכתבו עליה.
במצרים הפרעונית הלפיס הייתה אבן החן היקרה ביותר וערכה היה שווה ערך לזהב.
מסייעת לנקוט עמדה אובייקטיבית וניטרלית לגבי נושאים הקשורים לרגשות ולכן מסייעת לקבל את ההחלטה הנכונה והצודקת ביותר.
כאשר אוחזים באבן, האנרגיות המשתחררות ממנה מגרות את המח לייצר יותר אנרגיות יצירתיות.  לכן הלפיס לזולי טובה במיוחד לאמנים, פרסומאים, עורכי דין ולכל מי שזקוק לחיזוק ולהמרצת היצירתיות לשם קבלת רעיונות חדשים.
מטהרת ומחזקת את הגוף במצבים של התעוררות רוחנית.
מגינה מפני מצבי רוח שליליים.
ממיסה כעסים.
מפתחת את החכמה הפנימית ואת הראייה הפנימית.
מפתחת את כושר הביטוי בעל פה ובכתב.
האבן מספקת הגנה מעולה לילדים." 

אבל כמה שנים אחורה עוד לא ידעתי שזה בכלל שם של אבן

כשעוד הייתי פעילה של ממש בקהילת האנימה שמעתי לראשונה את השם הזה

דמות  בהירת שיער ועיניים מחכות ,אם מעט מידי הסברים ניבטה ממסך הסרט

השם הזה תמיד היה נשמע לי מיוחד גם אם הדמות עצמה נראת דומה מידי לדמות אחרת

עם השניים למדתי לאוהב את הדמות ומיד אסביר מדוע

 לפיס הייתה תמיד מקום שני, כלומר היא כל כך דמתה לרורי ולמרות זאת הייתה שנייה לה וגם הייתה בצד השני

היא לא הייתה טובה ולא רעה אלא פשוט לא מגודרת

האנושיות שלה הייתה מוטלת בספק

למרות שהיא הייתה מקום שני היא זאת שקבלה את ליבו של הגבר

והגבר ניהיה הרבה יותר מגניב לידה

נראה היה לי תמיד שהעיניים שלה שואלים ואומרים הרבה

איפשהו נראה לי שהיא מייצגת נערה שהתבגרה מוקדם מידי

משהו שעדיין נשאר בו גם קצת תואר 

שלא לגמרי מודה ומבין את העולם

כששמעתי שיש כזו אבן מ'דון לון' שיש כזו אבן מיד הייתי נחושה להשיג אותה

אל עף שלא הראתי סימנים לכך, בדיעבד כשאני קוראת את התכונות שלה אני יכולה בהחלט להבין למה

האינטוציה שלי צדקה.

בסופו של דבר במרחק של שנים השגתי אחת, לא זכור לי עם מצאתי בחנות ויותר סביר ש'דון לון' חנן אותי באחת

אך אני מקווה שלא כי אני לא נוהגת לתת לאחרים מתנות שנתנו לי

והייתי נחושה להביאה לקיצי

לא אנושית אני מרגישה רוב חיי,יצור, ישות,שדים, מלאכים ,אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם שהרגשתי "כמו כולם" אם כי לפעמים אני עונה ביותר מידי חסד על ההגדרה "אנושית"

אבל התמימות ההיא שהרגשתי בעבר, חשבתי שאבדה לי מזמן

שהיא התחילה את תהליך הורדתה ברגע ההכרה ברוע האנושי אי שם בגיל12

הדרדרה קשות בגיל 14, וירדה לגמרי איפשהו בגיל 19 .

גם עם עוד היה ניצוץ שלה פה ושם כמו אש קטנה שעוד שנייה תפסיק לבוער.

איפשהו 'קיצי' הזכיר לי את התמימות הזו לאט לאט,סמכתי עליו נשענתי עליו והאמנתי בו

הוא נתן לי חלק שעבד בעצמי, הדבר שהפחיד אותי בסוף הוא גם זה שגרם לי לאהוב אותו מהתחלה

אהבתי את זה שהוא שאמן אהבתי את זה שהוא מרפא, עבורי הרגשתי שיש בו כוח ריפוי עצום.

אולי זו גם הסיבה שנגמלתי מאובססיות קודמות אולי זה הסיבה שאחרי סוף הקשר אני שלמה ולא אובססבית אחריו 

עוד לפני שהמצב הדרדר הייתי חרדתית,הייתי מובטלת ולא היה לי אגורה

היה לי קשה לומר את הרגשות שלי או להבין אותם בכלל לאורך כל הקשר, מאחורי החזות שלי אני די בישניית

לוקח לי המון זמן לומר דברים, הפעם הראשונה שהראתי לו מה עבר עלי בקשיים

עד כמה שזה מגוחך היה כשהושבתי אותו מול הכתיבה שלי.

כשהבאתי לו את אחת האבנים המיוחדות ביותר שלי

רציתי שידע שהוא מיוחד עבורי,רציתי לומר לו הרבה אבל שתקתי,הוא ראה שאני בפאניקה ולא ניסה להכריח אותי

אבל באמת לא יכלתי לצפות שיבין את כול זה כשנתתי לו רק שם וכמה תכונות נכון?

דיברתי עם הפסיכלוגית ועם הפכיסכאטרית

המסקנה: חרדה, דיכאון ובעיקר חוסר איזון רגישי, למרות שהאחרון הכי חשוב אין לו שם פטלוגיה העניין פשוט להסבר אם אדם רגיל מרגיש דברים בוויליום מסוים בכול מצב הווליום שלי הוא כמה דצבילים יותר מידי למעלה

הדגמאות פשוטות אני אומרת יאי ומחואת כפיים כשאני מצליחה לפתוח את המנורה ולסגור את דלת המכונית

אני נכנסת לפאניקה מטורפת כשאני שומעת את צלצול הנייד
 החרדה התגברה אני פיזית רועדת בבוקר, או כל פעם שאני מתרגשת (דבר שיכול לקרות מכול שטות)

ולמרות שהפסכאטרית אמרה שחוסר האיזון הרגשי הוא החמור ביותר

אני חושבת שדוקא הדיכאון הוא העמוק ביותר, התחושה השקטה והמרה שלא משתנה לא משנה כמה אומרים לי אחרת

שאני פשוט מיותרת ,היא עמוקה היא בפנים היא לוחשת לי בבקרים וברגעים שמשהו מעורר אותי

עמוק בפנים, לראשונה בחיי אני חייבת לא להסתיר את הדמעות אלא לבכות מול האנשים

רק אז זה משתחרר ועדיין קשה לי לבכות

אסור לי להיות הרבה זמן לבד,אסור לי להוסיף לחץ

לא זה לא זמן טוב לקשר

תאחלו לי בהצלחה כי עם התרופות והטיפול הפסיכלוגי לא יעבוד,עלולים לאשפז אותי

וכן, אני מקווה שזה באמת הכי רע שיכול לקרות

אני עדיין נלחמת