אני עוד מפחדת לגעת במכחול ובכל זאת לא רוצה לוותר על האמנות שלי
לפחות יצא לי לראות אמן אחר, דבר שמאוד חשוב להתפתחות. למזלי במתחם 'התחנה' עליו סיפרתי בפוסט הקודם הייתה תערוכת צילומים מדהימה של האמן אליעד יהלום.
אני מודה שלא שמעתי עליו קודם,אבל הצילומים היו מאוד יפים פלטת הצבעים נראתה ציורית.
העבודות שם היו 50 אחוז תרומה לנוער בסיכון, מיד נזכרתי בשתי מפעלי התרומה האומנתיים הצנועים והקטנים יותר שאני עשיתי (עזרה בפרויקט "צייר לי חלום" ששיקם בית ספר למיעוטי יכולות, ותרומת ציור לתערוכת "נאמנות ובגידה" של עמותת שישה צבעים).
היה מרשים לדעת שאמן מצליח שמסתובב הרבה בחו"ל לא שכח את הקהילה שלו,אני שמחה שחלק מהכסף ילך לילדים שבאמת צריכים אותו.
אז אני לא מצליחה לגעת בצבע,בכל זאת התאמנתי על שירה אפילו מול קהל למרות הפחד האיום שלי מכך
שרתי מול סבתא שרתי מול ועם האחים,אפילו שרתי מול הפסיכלוגית
אני באמצע כתיבת שיר,ואני לא מרפה מכתיבה בבלוג.
בכל יום אני מדמיינת איך אשלוף שוב את המצלמה ואיך אגע בצבעים באהבה
אני תוהה האם ציור דומה לשחייה ורכיבה על אופניים?
אני תוהה האם לא יאבד לי קסם המכחול?
פעם יכלתי ובעיקר אהבתי לצייר בלילה למרות סטיית הצבע , כי בלילה הביקרות שלי הושתקה
המחשבות נדמו ויכלתי להתרכז בציור כמוכת טראנס וזהו מה שציור וביטוי אמנות הוא הרבה פעם בשבילי
רגע קסום, של חוויה מדיטבית.
איך הזמנים משנים אתנו, ברור לי שאם אצליח כרגע לגעת במכחול זה רק בבוקר
ואיך הפחדים מאטים אתנו
איך אני אצא מהפחד לאחוז שוב במכחול?
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
