עומקים

הייה לי יום שאחרים ודאי ירגישו שהוא קל ,אבל עבורי הוא היה רגשי ועמוס

ולא משנה מה איש יאמר לי דעתי לא תשתנה

בכול זאת אני רוצה לכתוב את מה שיש לי לומר מתוך הידיעה שאם לא זה יציק לי בלב 

לו זה היה משהו שכקשור רק בי ודאי הייתי מותרת כמו שאני מותרת על עצמי לפעמים

אבל יש עוד אנשים במצב הזה או דומה לזה ולכן חשתי צורך לכתוב

כי אני לא רואה מהצד אני חלק מהשורה הזאת אני חלק ממעגל הדומעים.

אנו נרוב לא נראה את זה, להפך לעיתים אנו נצטייר כאנשים הכי שמחים עלי אדמות

אנחנו נחייך,ניהיה מנומסים ונגיב באדיבות, הפצע ונצני ההרס העצמי יהיו עמוסים לעייפה

ואנחנו לא נראה מהומה,

למה?

כי כבר איבדנו את האימון, כי כבר חטפנו ישר איפה שכואב

ולפעמים פשוט כי זה החינוך שקיבלנו ואנו מאמנים שאלינו לסבול לבד

אבל אנחנו לא עומדים בזה,אנחנו פוצעים את עצמנו לפעמים רק כדי להתמודד

כי כשכואב פיזית חובשים פלסטר, מרזים לגמרי, משמנים עד להתפקע

אלו פעלות שטחיות ופשוטת לתפועל.

איך מרפאים נפש שבורה? לא ממש לימדו אתנו איך להתמודד

איך אפשר להתמודד עם הכאב שעכשיו

גם כשנדבר תמידי יפתרו הכול ב'יהיה בסדר'

איך נבין את זה כשלרבנו מעולם לא היה? 

רוב היום אתם לא תזהו אותנו 

לא תמיד נצליח להביע את הכאב

אנו יוכלים להיות הבחורה היפה בספרייה

הנהג שמסיעה אתכם באטובוס

הבחור מהחומסייה השכונתית

ובחור עשיר שנראה שכל פינוק העולם נמצא אצלו

אבל למעשה מרגיש שכל חייו הם ריק גדול

אנחנו בוכים חרישית לעיתים אנו שקטים לגמרי

אבל אנא היזהרו ,אנא הישמרו ואנא פיקחו עיניים

כי אלו שמתעלמים ממעגל הדומים יוכלים יום אחד להכנס למעגל הדמעות 

העולם זקוק ליותר חמלה ,

אני רושמת את זה בשם כל האנשים שדיברו איתי רובם בזמן האחרון

חלקם לפני, מעטים ומיוחדים מהם הרבה לפני.

הם אנשים טובים, רק עם קושי

אבל בניגוד לקושי הגופני אותו רואים ולכן מבינים

אנשים לא מבינים את זה גרוע מזה חלק חושבים שהם 'סתם בכיניים'

ואילו מחלה רגילה באמת יוכלה להרוג

האנשים האלו שוכחים כמה מעט מתאבדים בזמן מחלה פיזית בה מקבלים את מלוא התמיכה

וכמה רבים מתאבדים ,בישוב שלי קפץ נער מגשר כי אחרי שחי כל חייו עם דיכאון וסיפר

להוריו עם סירבו שיקבל עזרה פסיכאטרית כי 'מה יחשבו השכנים', הכרתי אותו והוא היה בגיל של אחותי מצד אבא

נער צעיר פרח חסר תקווה.

אנא נהגו בחמלה כלפי האנשים עם הבעיות הנפשיות

אנא אל תאמרו לשפוט ואם אתם יוכלים אנא עזרו 

לא כולם מצליחים כמוני לרשום מה הם מרגישים

אני ברת מזל על כל תגובה שקבלתי כאן,ועל כל עידוד

יש לי משפחה תומכת ואני עדיין חייה עם דיכאון 

דיכאון\כל בעיה נפשית אחרת הוא לא דבר הגיוני,לא משהו שבחרתם או יכולתם ליצור

הוא פשוט קורה, אז בבקשה הדבר האחרון שאתם צריכים להרגיש זה האשמה עצמית

וכל מי שמרגיש בודד, כל מי שלא יכול לדבר

אני כאן ואני מוכנה להגיב כאן בתגבות לכל סיפור אנונימי

ואני מוכנה תמיד לתת את המסנגר או המייל 

[אני אשמח עם תנסו להמליץ על זה או תקשרו את זה בעצמכם, הייתי רוצה שזה יגיע לכמה שיותר אנשים בתקווה שזה יגיע בלב וישנה דעה לפחות של מישהו אחד]