עומקים

לא קל להיות סטודנט,

זו לרבונו רק תחילת העצמאות,

שכר הלימוד והבירוקרטיה בשמיים ומאיימים תמיד שיגיבהו עוד

מערכת השעות המטורפת שלרוב לא מאפשרת לעבוד או לסיים בשזמן

וגם עם מצליחים למצוא עבודה במקרה הטוב זה במשכורות סטודנט ובמקרה הרע משכורות מינמום ,מה ההבדל? חמש שקל בערך

רובנו לא היינו מצליחים לשרוד ללא תמיכה משפחתית כלכלית,מלגות ו\או הלווואה בנקאית

לא קל להיות סטודנט,

עוד יותר לא קל כשיש לך התקפי חרדה עם נטיות אובדניות.

 אני לומדת כבר שלוש וחצי שנים לתואר באמנות ובתאטרון.

 שנה לפני ניסתי ללמוד יפנית ,לא הצליח. חשבתי שעם המעבר יסתמו הצרות שלי,טעיתי.

 התקפי החרדה הגיעו ממש כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים השנייה שלי , מאז בערך לא היה שבוע לימודים אחד שלא חשבתי

שאני אהרוס אתה זה, מעטים הפעמים שבאמת הייתי יכולה לדמיין את עצמי מסיימת .

תיבנו, יש לי ליקוי למידה ,הרמה שלו לא חזקה ואני מקבלת הקלות.

אבל כשמתווסף אליו התקפי חרדה שהולכים כל היום, ובאמת בהתחלה הם היו כול היום,כל הזמן זה מפחיד.

פעמים רבות הסתכלתי על ידידה שלי ולא הבנתי,איך אני אשרוד איפה שהיא לא.

היא יפה יותר ממני,חכמה יותר ממני,רזה יותר ממני,חזקה יותר ממני,ובכול זאת כשהיא חטפה דיכאון קליני בשנה השלישית והאחרונה לתואר שלה

היא ויתרה על התואר כדי להבריא, אגב אני חושבת שהיא עשתה דבר נכון.

 הנה אולי אני יותר טובה ויותר חזקה ממה שהביטחון העצמי גובהה הדשא אומר לי, וגם זה מקרה שונה, אם הייתי חוזרת בלי תואר

אני חושבת שאני עצמי הייתי מאבדת את התחושה שאני שווה, ולא שהיא גבוהה.

היו לי עליות וירידות במהלך התואר היה לי טיפול אצל עו"ס , וטיפול פסיכלוגי שנתיים ושנה אחרי גם טיפול תרופתי

העו"סית שלימדה אותי מעט פסיכו דרמה עזרה לי יותר מהפסיכלוגית אבל זה היה זמני והחזיק לשנה.

הלימודים גרמו לי להיות יותר שלווה, פרט לשיעורים בבוקר לשמוע על המוות ,משחקיות וכמה הם קורבים.

במונחיה של אליס אז לעבור מול הגשר שיש בכניסה לבניין החוג ו"לרצות לעוף",היחיד שבאמת הבין היה אחראי הבניין.

יום אחד הוא ראה אותי הרבה זמן מול הגשר,הוא לא שאל כלום הוא לא אמר כלום הוא גרר אותי משם ורק ממקום בטוח הוא שאל אותי מה עובר עלי

האמת אני עצמי לא ידעתי

מורים לא יכלו לרחם עלי כי לא אמרתי להם ,אתם לא מתארים לעצמכם כמה קשה להסביר לאדם אחר

את מה שעובר בראש שלכם, והחשש שלא יאמינו שיקחו את זה כעוד תרוץ כמה הפגיעה רבה אחרי שסוף סוף העזתם להפתח ולספר

אז לא, לא ביקשתי הטבות אולי שבוע פה ושם דחיה אבל בגלל הליקויות למידה. רק שתי מורים ידעו ממני על החרדות.

ועד שתי העבודות האחרונות לתואר זה היה בסדר ,המחיר הנפשי שלי לרוב היה שלא הצלחתי לעשות קורס בשנה

היה אחד שפשוט היה יותר מידי עבורי תמיד ואותו לא הצלחתי

כמובן תמיד הרגשתי נורא על זה כי הנה אני שוב לא מצליחה להניב למשפחה התומכות ציור ראוי

כל המשפחה תומכת ומקווה ועוזרת לי בעוד אני יודעת שאין לי סיכוי לנצח את התואר 

אני רק עוד נזק כלכלי ,עם קול הפחד הזה וחוסר ההיגיון הופיע גם קול אחר שקט יותר, קל יותר, ופשוט יותר

תמשיכי לנסות,תני כמה שאת יכולה.

אז ניסתי, המשכתי את השנה הרביעית מהצד השני של הארץ בבית אימי, באתי פעם בשבוע ראיתי את החבר המצב השתפר

ואז ...זה התחזק, הלחץ מאמא,הבעיות עם הכדורים,המינוס בבנק, חוסר היכלות שלי למצוא עבודה וזמנית

והחשש המתמיד למה אני צריכה ללמוד אחרי התואר נחתו עלי בבת אחת נכנסתי שוב לדיכאון רציתי למות 

רצון ממש חזק, חזק יותר ממה שהכרתי אי פעם.

הנה אני מגיעה לחודש פברואר והכול מתהפך שתי עבודות אחרונות והנה הירידה שלי

כשהגעתי לאבא ,זה כבר שהודתי שיש בעייה, על העבודה הראשונה מתוך השתיים דוקא לקחתי את היותר קשה

והגשתי אותה בזמן,עוד לפני שאני והחבר נפרדנו,כן עצוב אבל במצב שעובר עלי,אני לא מרגישה שאני יכולה להכיל אותו

אני לא מרגישה שאני תורמת לו משהו, ואולי זה רק הקול השלילי בראש אבל אני ידעתי שלא יכולתי והוא לא לגמרי הבין.

אבל שוב קשה להאשים אותו, ואין על מה הזמן שלי איתו היה נהדר כשהוא היה.

העבודה הראשונה הייתה הסדר יום הראשון שהיה לי אחרי הימיים האובדנים, היא מילאה אזשהי משמעות הגשתי אותה בזמן אפילו בחרתי את הבחירה הפחות קלה והרווחתי על זה נקודות בונוס אבל עוד אין ציון.העבודה השנייה לקחה לי הרבה זמן חששתי שלא יקבלו אותה

ובפעם הראשונה הייתי צריכה להודות במפורש למרצה בהתחלה עוד השתעשתי עם הרעיון של "מרצה יקרה אני מצטערת שאיחרתי בהגשת העבודה ניסתי להתאבד ולכן אני מתעכבת מעט בהגשת העבודה" בסוף, הייתי רצינית יותר, לאט לאט הסברתי ,רשמתי על שני המרצים כתבתי מה הוביל אותי

ואיפשהו הרגשתי שזה יותר מכתב הסבר לעצמי מלמרצה, המרצה מאוד דאגה לי. והסכימה לקבל את  העבודה מרגע זה רווח לי

כי ידעתי שבזאת מסתיימים החובות הלימודיים שלי, חלק בי התרגש כשהלכתי עם סילפיד להגיש את העבודה וחלק בי תהה בקול

ומה אעשה עכשיו?

ובכל זאת ארבע וחצי שנים אבל סיימתי, למרות החששות שלי אני נותנת לעצמי להרגיש גאווה

הלוואי שיכלתי להגיד שאני נכנסת לאופריה. אבל לא אני עדיין לא מאושרת או אופטמית תמיד

עדיין עוברים עלי ימים קשיים,אבל זה צעד וזה צעד גדול

רציתי לספר את זה כדי לשלוח מסר וכם, גם לעצמי

כל חברי וקוראי שעוברים משבר או\ו משבר נפשי

אל תתנו למחלה לנצח אתכם , גם עם קשה תנסו.

אתם מסוגלים!

בזמנו חששו כשעברתי מיפנית לאמנות, זה נראה להם פחות מעשי

ועכשיו...?

מה אומר, שום דבר בחיים האלו לא בטוחים