עומקים

אחי הקטן פתח בלוג, צעד שהפתיעה אותי.

דוקא אחי מהבית הטוב יותר, מהמשפחה הפתוחה,דוקא האח הקטן ביותר שתמיד מחייך

הרגיש מצוקה וצורך לקבל תגובה מאחרים, הוא אמר שרשם בעבר לדברים אבל זה לא עזר לו הוא רצה פרספקטיבה של אחרים

ומצד שני למה אני כל כך מתפלא הרי בעצמי כתבתי שלרוב אנחנו לא נדע נכון

מה אוכל לומר הוא מצליח לנסח את עצמו בכתיבה ואני רק מקווה שזה מרגיע אותו.

מיד זה גרם לי לחשוב על הנושא של להפתח לאנשים, דבר שמאוד מאוד קשה לי

כל פעם שאני נפתחת למישהו חדש אבל באמת נפתחת כשאני מגיעה כבר למצב עמוק ורגישי יותר ,זה עלול להגיע .

אני יקום מהמיטה ואני אתחיל לרעוד, פחד וחרדה ברורה ובלתי נשלטת מקפיאה יקפו אותי,זה יכול להיות שעה וזה לרוב יקח את כל היום.

הגוף מודיעה לי חד משמעית שיש לזה מחיר , מחיר שצדדים בי עוד לא מוכנים לשלם.

זה אחת הסיבות שאני פועלת מאוד, מאוד לאט

עם רבים אני מדברת כאן,במה שמרגיש לי יחסית בטוח. אחרי הכול תמיד הצלחתי להתבטא יותר בכתיבה.

עם לא מעט אני בהדרגה עברתי למסנגר\לפייסבוק ,קצת פחות בטוח כי אין לי תמיד זמן לחשוב על מה שאני אומרת ומצד שני

הפעמים שאני חושבת במקום לומר גם ככה מעטים.

עם מעטים אני מדברת בטלפון, גם כי אני לא מרגישה נוח להתקשר, מן תחושה שאני מפריעה

גם כי בנייד החדש למרות שהוא אותו מספר איבדתי מספרים של אחרים, רוב האנשים שאני מדברת איתם בטלפון

למעשה הם אלו שטורחים להתקשר אלי, ומצד שני אני שמחה שאנשים טורחים להתקשר אלי.

וממש מספר האנשים שראיתי מאז תחילת הדיכאון עומד על שלוש (לא כוללת את המשפחה אני מדברת כאן רק על חברים,ידידים ומכרים)

החבר שבנתיים נפרדנו,סילפיד וידיד נעורים טוב שגילתי שעבר לישוב ליד

האמת היא שהאחרון מאוד משמח אותי.

ידידה שמכירה את התחושות האלו התקשרה לפני כמה ימים, זו הייתה השיחה הארוכה ביותר שהייתה לי בטלפון כבר חצי שנה אני חושבת

הרגשתי כל כך משוחררת, לא צריכה לנסות להסביר. היא שאלה למה לא ספרתי לX על המצב, X אולי יעסיק אותי בעריכת ודיאו לערוץ הקהלתי שלהם

עם משרד התקשורות יועיל בטובו לתת תקציב .בכל מקרה X יבין כנראה אבל אני מרגישה שאם הוא ידע שאני יותר נאושת הוא יזלזל מצד שני אני תוהה האם אני אצליח להתנהג "רגיל" היום כשיסבירו לי על התוכנת עריכה.

יש גם את העניין המשפחתי שניסיון התאבדות והתגברות הבעיות הנפשיות יוצרו בעניין פתיחות

סבתא מצד אבא יודעת כמעט הכול, היא הראשונה שאני רואה בבוקר. היא אדם כל כך פתוח ואופטמי.

ומהצד השני סבתא מצד אמא כאילו יודעת אבל מסרבת להקשיב, אחרי כמה שבועות כשנגמרו לי התירוצים וסיימתי את העבודות ללימודים ישבתי בשקט לדבר איתה, התחלתי לומר על החרדות והכול אבל היא בעצמה די עצרה אותי, מאז היא מבינה כנראה אבל לא מתקשרת.

גם את אמא שלי אני מנסה לשתף אמא שלי יודעת הכול אבל לא נראה לי שהיא מבינה בשני המקרים האלו

זה דוקא הצד השני שחוסם.

האחות מצד אמא דברתי רק על מה שאפשר ביחס לגיל שלה,אבל היא תומכת, מבינה ומתגעגעת,אני שמחה כי זה אומר שהיא גודלת להיות אדם שונה מאמא ומסבתא שלי,פחות סגור.

ניסתי למנוע כמה שאפשר מהאחים הקטנים שלי כמה שיותר את ההבנה אבל זה קשה כשאת גרה איתם באותו בית

לא רוצה להתרחק מהם, זה קשה כשהם שומעים אותך פורצת בבכי בשירותים.

אני רוצה להרחיק מהם את הכאב והסבל אבל הם יודעים.

רק לאחות הגדולה יותר ספרתי לזאת שבת 21 תהייתי אם תבין כי היא כל כך שונה ממני

תהייתי איך מסברים לאדם שפוי מה שאת עוברת, אבל כנראה שהצלחתי כי היא דואגת ומתקשרת

כל פעם שהיא מוצאת דבר שמחזיק אותה בחיים,כדי לנחם אותי,  זה אפילו חזק את הקשר שלנו

אז המלצתי אל תשאירו הכול בלב.

דודה שלי,אחות של אבא גם מתקשרת המון אופטימת כמו הסבתא

בעוד הדוד אח של אמא לא יודע, כי ככה זה במשפחה של אמא, מחבאים הכול.

ואתם איפה אתם פתוחים ?

ודבר קטן אחרון לסיום

אלון, מצא חתולה שנראת דומה לי ממש, מיד נזכרתי בזה

"אם הייתי יכול להיות חתול, הייתי מתחמם בשמש וישן כל היום" יוון ליפן בסדרה היטליה אקס פאור

תודו שהיא ממש חמודה