תאטרון קהילתי, כביכול שום דבר חשוב ושום דבר רציני מידי
ככה הדבר על פניו אבל הנה מה שהוא גרם לי
לקום בבוקר למטרה, ולכן לקום בלי מחשבות אובדניות
לטפח את עצמי מספר שעות לפני
לארגן את דרכי הנסיעה ולכן להעסיק אותי
לנסוע לתל אביב ולהיות בטוחה בעצמי שם כי בדקתי הכול מראש
לפגוש ידיד שחשב שזה נחמד רצה לפגוש אותי, ובזכתו לא הייתי לבד כשהרעמים והגשם התחיל
אגב אני מאוד מעריכה את הידיד שהגיע בידיעה שהוא היה השונה והבן היחיד שם.
כל כך הרבה דברים במשהו שעל פניו נראה כל כך שולי וקטן.
אני לא יכולה שלא להזכר במה שסבתי מצד אמא אמרה לי לפני שנתיים שלושה כשניסתה להסביר לי על המקהלה
"את לא יודעת כמה בודדה אני מרגישה לפעמים, אני לא תמיד מוצאת סיבה לקום בבוקר
אבל הנה יש לי את המקהלה ואני חייבת ללמוד את השירים אחרת יתאכזבו ממני
אני צריכה לטפח את עצמי לשים לק ואיפור כי מי לא רוצה להראות טוב על הבמה?"
סבתא שלי מצד אמא אכן שרה טוב, יש לה קול חזק ואופרתי למדי, והיא שרה הכי טוב כשהיא שרה בעברית ובידייש
בערבות הזמן היא זכתה לשני רעיונות עם ירון לונדון בגלל השירה הידשיית שלה
והיא הייתה גאה בזה מאוד.
בזמנו לא כל כך הבנתי את סבתא אבל שמחתי בשבילה
לא הנחתי שאותה בדידות שהתקשרה אלי לגילה המבוגר היא תחושה שלמעשה ניתן להרגיש בכל גיל ועדיין
אני לא חושבת שאפשר לחיות רק בשביל זה,אבל זה בהחלט נותן פוש
עוד דוגמא שאני זוכרת זה את האינטנסביות של תאטרון בובות הרוב התעסקו שם עם העיצוב
אך אני שכבר הייה לי יכלות בסיסית בעיצוב ואת הסט שלי עשיתי לבד ,בעוד היתר עבודו בזוג ובשלשלה
(אך זה לא מבחירה הבחור שעבד איתי פרש אחרי מספר ימים ואותיר אותי לבד, מה שהצריך שינוי של כמעט הכל
פרט לסיפור שממילא היה זיכרון וכתיבה שלי), בעוד כולם נאבקו בתאורה, אני למדתי משחק
אלו היו שבועיים מעניינים לא הרגשתי שהזמן עובר מהבוקר ידעתי מה אני הולכת לעשות עד הערב
וזה גרם לי להרגיש מאוד חייה, לבסוף קיבלתי ציון מאוד טוב אבל התחושה והלימוד האמתי שלי היו מעט שונות ממטרות הקורס אני מניחה
הדוגמא האחרונה שזכורה לי היא סרטו של עידו הידוע בכינוי פה כjozh ,ארדאה
והנה כל הסרט תוכלו לראות מכאן, בזמן שנעשה סרטון קהילתי זה,הייתי בתחילת מסע הטרור של החרדות
אך איש לא ראה זאת עלי, להפך רוב הסט נראתי מחוייכת , זה גרם לי להגיע מחיפה למקום מלא ידידים ואנשים שהכרתי רק בזכותו
זה נתן לי סיבה לקום בבוקר ולהתארגן האמינו לי שהדרך מחיפה לישוב הקטן בו נערכו רוב הצילומים לא פשוטה.
זה נתן לי לדבר עם אדם מעניין,שונה ואינטלגנטי (כן עידו אני מדברת עלייך, למרות שזה היה נכון לגבי רוב האנשים בסט), ובעיקר
זה נתן לי תחושות חייות , כמה נפלא להיות במשהו יותר גדול בעצמך ומשיהי מדהימה שלא חשבת שתוכלי להיות
עד היום אני לא חושבת שהוא מודה לזה, ולכן חייכתי הרבה יותר מידי על הסט.
למרות כל הנפלאות של הדברים הללו אני יודעת שהם לא מנעו ממני את הדיכאון והחרדות שאני חשה עדיין
אולי מפני שאי אפשר לחיות בזה כל הזמן וצריך גם להתמודד עם המציאות, אולי בגלל שכל דרך יצירה מגבולת בסופו של דבר
גאטו כבר ציין שלא בטוח שבאמת אהנה מזה לגמרי בתור מקצוע ואינו בטוח עד כמה זה מתאים לי ככזה
אבל בכל מקרה אפילו בתור תחביב נהנתי מאוד.
לסיכום דברי,
מצאו לכם דבר , לא חייב להיות גדול אבל מצאו לכם דבר אחד שגורם לכם לשעשוע
והתנסו בו לפחות כמה פעמים בשנה, לא משנה כמה קטן או טיפשי חפשו אותו
אתם לא יודעים עד כמה שעשוע יכול להיות חשוב
חיבוק לכולם
ממני לילי
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
