עומקים

הגבול בין שנאה לאהבה הוא דק מאוד, וכך כנראה גם הגבול בין שנאה עצמית לאהבה עצמית.

בשלב מסוים של השנאה אנחנו מגלים את החלקים שאנו אוהבים בה, את הרגעים העדינים שנותנים לנו

בצורה מסוימת גם לאהוב את עצמנו.

בצורה המעותת הזו אנרוקסיות מתאהבות במחלה, ראות בה בובה, חברה ,מישהי קבועה שכשכולם הלכו תמיד נשארת שם

הם יצרות לה שם, ולחלוטין מתאהבות בה.

זו אהבה יפה אבל לעיתים קרובות מסוכנת לחלוטין.

תמיד אהבתי אמבטתיות חמות, ואחרי האקסית אהבתי אמבטתיות רותחות

לרוב זה הרגוע, לפעמים התחושה שהחמימות מכילה הכול

הפעם זה היכלות שלי לשרוט עם הידיים שוב ושוב את הגוף לראות קווי מיים אדומיים

אני כבר לא יכולה להגיד אם זו אהבה, שנאה עצמית, או סתם אובססיה מסויימת לניקיון

כמו ברוב המקרים האלו, זה ודאי שילוב של הכול ביחד.

המחלות שלי לוקחות תור על מי משתלט לי על הגוף, האובדנות נגמרת עם הבוקר

ואז הדיכאון מתחיל, כשהוא נגמר אני פשוט מרגישה ריקנות,ואחר כך אני פשוט מרגישה שמנה.

צד אחד דוחף לי את האצבעות לגרון,והשני דוחף אותם החוצה.

יקח זמן עד שאגיע לדיאטנית אז אני מנסה לעשות מעט ספורט ,בתקווה לתחילתו של טיפול מונע.

ואני, אני מחייכת, לא הרבה בכל זאת דכאון.

זאת אהבה הרסנית, רותחת ושונאת

אבל זה גם גילוי אהבה, וזה אחד הראשונים שלי זה כחצי שנה.