עומקים

כמה אני עוד צריכה ליפול כדי לגלות שמותר לי קצת,

שמותר לי להיות אגואיסטתית,שגם אחרים כאלה,ושזה אפילו בסדר.

כמה עמוק אני צריכה ליפול, להתייאש, לרצות למות,כדי שאני אלמד שמותר לי להתחשב גם בעצמי?

סבתא,אבא, אפילו הפסיכלוגית. 

כולם בטוחים שכשהתרחקתי ,בחרתי את הדרך הכי נכונה בשבילי.

רק אני שופטת קשוחה מידי את עצמי, מרגישה צער שהנה כמעט כמוני ואני לא יכולה להציל.

אבל הוא מסרב לעזרה ואת התלות הזו אני מכירה כבר מזאבי העבר,זה לא נגמר טוב אף  פעם.

אני לא אוכל לעזור למישהו שלא רוצה עזרה וכשאני בעצמי כל כך חולה  אני לא יכולה להיות כל מה שהוא נשען אליו.

כשניסתי לדבר איתו על זה,הוא לא ראה אותי יותר הוא מחק אותי.

הוא לא ראה כמה שאני חולה, כמה שרע לי ,כמה שכל מחשבה הכי קטנה מורידה לי את היציבות ומעלה מחשבות התאבדות.

הוא ראה רק את עצמו,הוא חושב שכל העולם נגדו וגם אני, אבל זה נראה יותר כאילו הוא נגד כל העולם.

אומרים שאדם מכניס את עצמו למשבר יותר עמוק כדי שיהיה חייב להתחיל להוציא את עצמו משם

ואני מקווה שזה נכון, כי מכאן אני סיימתי להתערב.