עומקים

רצו שאלך להערכה ביום ראשון כדי לדעת האם להתחיל את הטיפול יום פסכיאטרי

אבל אין טעם לעשות את זה יותר

בשנייה שאמרו את זה אני פשוט נפלתי

התחלתי להרגיש אשמה,רעדתי כל הזמן

מלמלתי שאני לא רוצה , מילמלתי שאני לא מסוגלת

בכיתי כל הזמן, סיימתי חבילת טישו לפסיכלוגית שלי והאף נשאר לי כואב

הבושה שהרגשתי היא בלתי אפשרית לתיאור.

אני יודעת שלא משנה כמה הייתי מתאמצת הייתי מתפרצת בבכי גם בראיון שם

אני יודעת שרוב הסיכוים שהייתי מנסה להתאבד שוב עד יום ראשון

לא מסוגלת להגיע לשם,אפילו אם זה אמור לעזור, לא מסוגלת.

אבא אמר שאם אני אנסה להתאבד הוא יאשפז אותי בכפייה 

כי הוא לא יודע מה לעשות יותר הוא מפחד עלי.

למען האמת אני מעדיפה כרגע למות מאשר להתאשפז

אם יקחו לי את המשפחה יקחו לי את הסיבה שאני עוד חייה

אני לגמרי שבורה