עומקים

קשה לי להגיד לא,

עוד יותר קשה לי להגיד לא למשפחה שלי

אני ממעיטה בשיחות הטלפון, הנייד שלי ממילא לא מתפקד 

ואני מנסה להתרחק מהמשפחה מהצד של אמא כמה שיותר

כי אני לא מצליחה להסביר את עצמי, ובסופו של דבר יוצא שהם תמיד בוכים ממני

אחותי חושבת שאני כבר שונאת אותה

וסבתא בוכה שלא ראתה אותי כבר שלושה חודשיים.

ובעיקר לוחצים, לוחצים, לוחצים.

"מתי את באה?, את לא אוהבת אותי יותר?, תני לי יום שבו תבואי? את באה ביום שישי?"

אני לא יכולה לענות יותר, אני תמיד בוכה אחרי השיחות האלו

הידיים שלי אוחזות במה שיש בידי באותו הרגע חזק ורק שותקת ,כי הם לא מבינים מה שיש לי  לומר.

אז אני מתרחקת

כל פעם שאני רואה אותם המצב שלי מתדרדר, הלוואי שזו הייתה רק מחשבה אבל אפילו הפסיכלוגית שלי ראתה את זה

היא בעצמה בקשה ממני בהתחלה עוד לא ללכת לבית שוב.

הם לא מבינים למה אני מתרחקת

העניין הוא שתמיד הייתי הסלע היציב בבית.

זאת שתמיד מנקה ומסדרת הכל,

זו שמשכינה שלום בין כולם,

זאת שמגבשת את כולם ביחד,

זאת שמספרת בדיחות וצוחקת הרבה.

אני חייה עם חרדות כבר יותר משלוש שנים, ובעוד אמא שלי ידעה מזה קצת

למען מצבה הבריאותי הקשה של סבתא וכדי לא להדאיג את אחותי הקטנה

עד שלא הייה ברירה של ממש הרחקתי מהם את הידע הזה.

וכקשה לבוא אליהם כשאני החלשה,

קשה לי כי זה "לא הייה התפקיד שלי" וגם כשאני באה

הם לא יודעים מה לעשות, הם לא יודעים איך להתייחס וכשהם מתחייסים אלי כמו מקודם

אני כבר לא מסוגלת לעמוד בזה.

אני יודעת שהם רוצים שיהיה לי טוב,

אבל נראה שהם לא מסוגלים להביא לי את העזרה.

אז אני מתרחקת