עומקים

אני חושבת ששתי הפחדים הכי גדולים שלי קשורים אחד בשני.

הפחד שישנאו אותי, ותחושת חוסר שייכות.

לא פחדתי שכולם ישנאו אותי, רק האנשים שבמהלך הזמן הפכו להיות חשובים לי והמשפחה.

רוב החיים שלי גם התמודדתי עם חוסר שייכות , זה לא שחוסר השייכות עצמו מפחיד אותי כמו

התחושה שאין מקום כלל אליו אני שייכת.

גם כאן בבית החולים אני לא מרגישה לגמרי שייכת,ואולי זה דוקא טוב 

כי זה אומר שאני רוצה לצאת החוצה, ואולי זה בכלל בסדר כי אין איש שמסתדר עם כולם

אבל עדיין עצוב לי שאני מרגישה שייכת-לא שייכת שכזו.

האמת שאת הפוסט הזה אני רושמת אחרי שיחה עם הפסיכלוגית כאן

אחרי השיחה אני מוצאת את עצמי רועדת נוכח משקעי העבר,הכאבים והסודות שיצאו שם

והנה סוד, סוד נורא, אני לא תמיד הרגשתי לגמרי שייכת אצל אבא, לפעמים אני עדיין לא מרגישה.

הנה הבת מהנישואים הקודמים ,הורסת את האידליה הכפרית .

כל הילדים האחרים של אבא,מחוננים,ראלים,רזים, יפים.

והנה אני שמנה, עם ליקוי למידה, המושגעת. 

אז זה מפתיעה שהרגשתי נטל כלכלי?, זה מפתיע שהרגשתי קצת שונה

קצת לא שייכת, קצת הורסת.

כן, זה היה סוד נוראי כי אבא כל כך רצה שאשתלב והאחים אהבו אותי

והיחידה שלא סבלה אותי והרגה את עצמי מציפיות היא אני עצמי.

"אני לא רוצה שהם יחשבו שבחרתי צד, אני לא רוצה שהם ישנאו אותי"

מצטערת רציתי לכתוב עוד, לכתוב יותר ברור

אבל אני פשוט לא מסוגלת