עומקים

אני במחלקה פתוחה ,אין לזה השלכות אמתיות

לא ברור עד כמה משרד הבריאות יודע

כל עוד זה לא מחלקה סגורה אין ממש רקורד

אין לי גם אחוזי נכות או הכרה בנכות נפשית מצד הממשלה

(כן, גם אני מוצאת את זה מעט מגוחך)

אבל הי, זה אומר שכשאצא משם לא אצטרך שום דבר מיוחד בשביל לקבל רישיון

כל עוד לא הגעתי למחלקה סגורה, והגעתי בהסכמה ולא בכפייה

זה לא אמור להרוס לי את המשך החיים.

(את זה אני מספרת יותר לי מאשר לכם)

אני עושה את זה לאט, המטפלים שלי רוצים את זה מהר

מודעת לגמרי לקצב שאני צריכה כשדוחפים אותי יותר מידי, אני נותנת לאבא להיות המשענת שלי.

זה מתסכל לפעמים

אני רואה אנשים אחרים שהיו איתי יוצאים או הולכים לאשפוז יום וחוזרים הביתה עם תחילת הצהריים

חלקם במהרה עוברים למחלקה הרשמית של טיפול יום או יוצאים ממנו תוך פחות מחודש ולפיכך נשארים פה.

ואני יודעת שאם הייתי ממהרת, הייתי יכולה להשיג אותם באותו הקצב כמוהם

אבל אני רואה לאן המהירות הזו מובילה, אני רואה אנשים מתפרקים אפילו יותר נבלעים

וחוזרים אחורה, חלק למחלקות סגרות, חלק עדיין אלינו אבל,זה לא אותו דבר.

מתסכל ומדכא להתחיל שוב תהליך כל כך עמוק

בעיקר אחרי שחשבתה שהוא מסתיים סוף סוף, זה מכה כואבת.

לא, אני צריכה לעשות את זה לאט

בקצב שלי. להפסיק לעמוד בציפיות של כולם.

אני צריכה לעשות את זה בפעם אחת ארוכה

אני רואה כל כך הרבה שהיו ואחרי כמה שנים חוזרים, ואני פשוט מקווה לא להיות בינהם 

כבר לא כי זה מרגיש לי בושה להיות שם

פשוט כי אני בחיים לא רוצה להרגיש יותר ,את הרגשות הגינוהמים שהרגשתי שאלצו אותי להגיע עד לשם בשביל מעט מנוחה.

לאט לאט אני אוספת את השברים

ומחפשת את עצמי