עומקים

השמש עולה,מבחוץ זה רק עוד יום רגיל.

אבל מבפנים..., מבפנים כל הגוף רועד לי.

אני מלאה במחשבות בלתי פוסקות ,ללא יכלות לעצור.

אני יודעת שלא כולן הגיונית, אני יודעת שרובן לא הגיוניות

אבל גל הזה שוטף הכול, ההרס העצמי נוטף מבין נקבוביות העור שלי.

מבחוץ לא רואים כלום ממש

אני רק הולכת קצת יותר לאט, מחייכת קצת. מגיבה כששואלים

רק הרגל רועדת מעט יותר כשאני מתיישבת, ממילא אני תמיד שקטה.

רק מחשבה אחת מייצבת

"רק להחזיק מעמד עד הצהריים, בצהריים זה יעבור"

למרות זאת, המצב שלי יותר טוב.

את הבקרים האלו אני זוכרת עוד מלפני שלוש שנים

עוד באוניברסיטה, אבל עכשיו הם כבר לא קורים כל יום.

אני מתגעגת לאבא.