עומקים

זה כואב,

לא ציפתי שביום הראשון שאני אחזור הביתה מבית החולים יבאו אלי בתלונות.

הרגשתי שעשתי צעד משמעותי, צעד חזק הרגשתי גבוהה.

ואני מרגישה שהשלכתה אותי נמוך מאוד בחזרה ואפילו מתחת לארץ.

במיוחד ממך, כי אתה אדם האחרון שממנו ציפתי ממנו את זה.

זה כואב לי אבא.

כולם כולל מנהלת המחלקה לא חושבים שזה יעשה לי טוב לשהות בבית חולים, במחצית חולי נפש ומקבלי קצבת נכות.

הם החליטו שאני לא צריכה קצבת נכות, שיקום וכל דבר דומה.

המנחה בפסיכודרמה במיוחד הנחתה אותי ללכת לקבוצה של אנשים בראים בגלל ש"יש לי את היכולות וברגשות כלנו עוסקים אותו דבר"

אז נכון, לא קוראים למסגרת הזו בית חולים.

קוראים לזה טיפול יום, אבל זה עדיין מסגרת אחרת של חולי נפש ומקבלי קצבת נכות.

אז נכון אני לא בריאה, אבל אני כן במצב הרבה יותר טוב.

נכון אני צריכה טיפול אנטנסיבי, אבל כבר פחות.

פסיכלוג פעמיים בשבוע, ועם ילך טוב גם פיסכודרמה קבוצתית פעם בשבוע, זה לא מעט.

למה לא לתת קודם צאנס למסגרת הפחות קיצונית?

כי זה עולה יותר כסף?

למה הבריאות שלי שווה פחות?

אני רוצה להפסיק את זה עכשיו כי תחושת התסכול שליוותה אותי

גרמה לי לדעת שאני רוצה להמנע ככל שאוכל מבית חולים, במיוחד ממחלקה נפשית.

כמובן, זה עדיף על התאבדות. אבל אני כבר לא שם.

מסגרות טיפליות הוא דבר שלפעמים הוא ממכר,לחלק מהאנשים יותר קשה להשתקם בחוץ אחרי זה.

והרגשתי יותר נוח ובטוח להשתקם לא בעוד מסגרת רפואית נוקשה אלא בחום שאני מרגישה בבית.

אתה ממשיך להאחז בכך שזה לא בית חולים אלא טיפול אנונימי יחסית.

ואני ממשיכה להאחז בתחושה הנוראית שהייתה לי שם,לא קל לי לבקר מקום שפעם אחרונה שהייתי בו

במשך שש השעות שהייתי בו חשבתי רק על כך שאני צריכה למות ואיך לבצע את זה.

אז כן הפסיכלוג שם עזר לי לא מעט, אבל עבורי המקום הזה מעורר טריגר.

יותר מהכול פשוט כואב לי מכך שאני מרגישה שלצוות הטיפולי יש יותר אמון בי מלך.

אתה תמיד הייתה האבא החזק שלי.

מצד אחד הגבר -גבר ומצד שני האב הרגיש, האכפתי, והאוהב.

הייתה סלע היציבות שלי

והעובדה שאתה לא מרגיש שיש לי את היכלות,כואב לי יותר מהכול

כי אתה תמיד הייתה זה שכן מאמין בי ואני צריכה שתאמין בי עכשיו.