עומקים

יום רביעי היה היום האחרון שבו ראיתי את הפסיכלוגית שלי,

דברתי איתה על השיחה עם אבי, היא הדגישה לי כבעלת מקצוע שהיא בעד

שאני אראה פסיכלוגים ולא למסגרת.

יחד עם יד על הדופק, אם המצב מחמיר ,תמיד אפשר ללכת למסגרת של טיפול היום.

אבל גם היא חשבה שאני צריכה קודם לנסות בלי,לפתח מעט יותר עצמאות וחוזק ב"עולם שבחוץ".

היא הביאה צער שאבא מוריד אותי הפעם לעומת מקור התמיכה שהוא היה עבורי עד כה.

ברור לשניינו שהוא מנסה להשיג תוצאה הפוכה ממה שהוא יוצר.

הוא בין היתר הוריד לי את החשק לראות חברים, והפחיד אותי שלא כדאי שישר אצא בערב

ומצד שני ערב יש יותר בעיות תחבורה, ואם ארגיש לא טוב אני עלולה להיות יותר לכודה.

כך שכאן הוא עדיין צודק. הוא גם נתן לי תחושה של בהילות להכול,מצאתי את עצמו שוקעת במספרי טלפונים מילים ובירורים עד שהסתחרר ראשי.

נאלצתי להכריח את עצמי להרגע ,עצה שלמרבה האירוניה נתתי בזמן האחרון ללא מעט אנשים.

ומן הצד השני אני רואה את זה כצעד חיובי ביותר שאני מצליחה להקשיב לעצות שלי עצמי.

יצאתי משם מוקדם, והגעתי במהרה להפגנה קטנה שנגעה לליבי, אולי בגלל שהפגנה לא הייתה בתל אביב.

כאשר שאלה שם בחורה "איך רחובות הארץ לא בוערים על נושא ערכי כמו ניצולי השואה?", כלנו חשנו כך.

ישנם כשלושה הוסטלים לניצולי שואה החולים בנפשם, אנשים אלא שהם בערך כמאה בכל הוסטל לא מסוגלים לתפקד לבד.

ביבי הבטיח בפבוראר מול התוכנית של שלי יחמוביץ כי לא ירשה להעביר את ההפרטה אך לא נקף אצבע.

ותגובת האוצר: 'מייזם ההוסטלים לניצולי שואה הינו זמני בלבד.'

עמותה היא שכרגע מפעילה את ההוסטל לב השרון בו נעשתה ההפגנה.

כבר אז החלה ירדה חמורה ברמת השירות, חצי מהצוות פוטר, כך שהיה חוסר בכוח אדם.

המשכרות ירדו מ5 וחצי אלף ל4 וחצי אלף. אין בגדי קיץ לחולים אלא רק בגדי חורף.

עכשיו הממשלה רוצה להביא את ההוסטלים לידי ידיים פרטיות לגמרי, שם כבר הבטיחו להוריד 40% מהצוות הרפואי.

עובד הקבלן שכבר ראו אותו האנשים שם, הביא עובדים אתו ערבים זרים מהשטחים, על מנת לחסוך בתשלום לכוח האדם.

ובזה שוב פגיעה וניצול של החלש ביותר. הוסטל, הוא לא באמת דבר רווחי ועל כן ברור כי הקבלן יקצץ עד למיטב יכלתו

כדי לקבל סכום כלשהו מן ההפקר, ניתן רק לשאול מה עוד יהיה חסר לניצולי השואה

סלט ירקות בערב, ניקיון יומי, מקלחות רק פעם בכמה ימים כדי לחסוך מים?

עד איפה הציניות תמתח?

אז כן לא יכלתי לשבת בשקט ולמרות החרדות שלי הצטרפתי לשם.

בסופו של דבר הייתי די גאה בעצמי, ושמחתי לדעת שהמשפחה שלי תמכה במהלך.

הם ידעו שנשארתי להפגנה רק אחרי שחזרתי.

אז הנה 3 ימים אחרי השיחרור , אני כבר יודעת איזה פסיכלוגית אני אראה ובאיזה ימים.

אני לא אלך לראות חברים אך שתיים יבוא אלי, אחת מחר ואחד בשבוע הבא.

יש לי כבר את כל המרשמים וההפניות שאני צריכה מהרופא, נשאר רק לקבוע תור לדיאטנית

ולקוות שלא להשמין, זו התחלה לא רעה.