לא לגמרי יודעת מה אני רוצה לכתוב
אני עוד מפחדת מעבודה
עוד אין לי מחשבות על העתיד מבלי לחשוב שהוא הולך לעזאזל.
עבר שבוע מאז שיצאתי מהבית חולים והחיוך שהיה לי כשיצאתי קצת עבר,
כמו שאמא שלי ניסחה את זה "חזרתי למציאות".
מצד שני לא נפלתי למציאות תהומית שוב, אני עדיין מחייכת
אני עדיין מאמינה שכן יכול להיות עתיד ומתכוונת לעבוד לכיוון הזה.
הנה השבוע פעם ראשונה ישנתי בחדר שלי בבית של אמא.
דבר שלא עשיתי מאז אפריל ושהפחיד אותי מפברואר.
אז כן, החדר היה קצת שלי וקצת מנוכר.
ובאמת שדמיינתי כל שינה בצורה מסויטת שאני נופלת מהמיטה ,שהיא בזיוות בלתי אפשריות, שהיא מפיצה חום שיכול להרוג.
אבל בסופו של דבר התגברתי על הפחד הזה ומשעה 3 עד 11 למחרת באמת הצלחתי לישון.
ואגב שינה אני כבר יושנת בלי כדורי שינה ,אני רשמית רק על כדור אחד
ולדיאטנית שלי יש לי תור.
אני מרגישה יותר מואזנת קצת גאה בעצמי, קצת חושבת שאני פחדנית שלא עושה מספיק.
קצת כועסת כשגילתי שהם החליטו שיש לי הפרעת אישיות גבולית כשאני לא יכולה בעצמי מתוך התשע למצוא יותר מארבע תסמינים
(צריך חמש בשביל לקבוע אישיות גבולית,ואני גם לא בטוחה על כל הארבע במאה אחוז).
קצת שמחה כי הרופא בקופת חולים רשם רק את ההערות האחרות ולא את זה.
עם החרדות,והתקפי דיכאון הלא פסיכוטים אני יכולה להתמודד, הפרעת האישיות גבולית מפחידה אותי.
כי זה הרבה פעמים אומר מלא אישפוזים, כי אני לא מכירה מספיק עם זה שמתפקדים, כי זו נחשבת מחלה פסיכאטרית קשה.
וזה אומר שהתווית שאנשים ישימו עלי יותר גדולה, וגם ככה אני בטוחה שיש מספיק תווית.
וזה בכלל מעצבן שסטיגמה היא דבר שכל כך קל לשים וכל כך קשה להוריד.
זה מפחיד אותי כי זו הרגשה שזה אומר שמשהו בתוכי תמיד ירצה להרוס אותי, ואני רוצה להאמין שיום אחד מתישהו
אני אצליח להשלים עם עצמי.
למרות כל הדברים האלו, המצב שלי הרבה יותר טוב, הרבה יותר משהייה בעצם
אולי בגלל זה אני מתקשה לכתוב כאן, מתקשה "להתלונן" על מה שעובר עלי.
אבל אני אוהבת את הבלוג הזה, אני אוהבת את הקוראים שלי. המקום הזה
לא משנה כמה חשוף פה מרגיש לי בטוח ולכן למרות הקשיים כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב.
עוד משהו קטן ואחרון שיושב לי כמו אבן היום זה שבשעה שאני מרגישה טוב יותר אני שמה לב שידידים שלי קצת שוקעים
אני רואה ידיד שלי עייף וחסר מרץ, ואני רואה ידידה שלי לא מצליחה להתעמת עם בחורים
ואני רואה שתי ידידים שלי שרוצים למות, וכואב לי שאני יודעת איך זה מרגיש וכואב לי שאני לא יכולה לעשות יותר בשבילהם
כי אני יודעת שהם צריכים לעבור בעיקר משהו אישי
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
