עומקים

רבים חשבו כשכשהייתי אובדנית לפני חצי שנה בערך, המקור הראשון שפניתי אליו היה המשפחה.

אבל זה לא נכון, המקור הראשון שפניתי אליו היה האדם שקראתי לו כאן ספירות'.

בעבר הייתי פונה לגאטו, הוא ידיד יקר אבל היחסים בניינו השתנו.

ספירות' הוא לא הבחור הטוב ביותר אולי לפנות אליו.

אבל, הוא אחד מתוך שתי הידידים שאני יודעת שאני יכולה לספר להם כמעט הכול בלי שישפטו אותי.

תמיד כשהחיים היו נראים לי מסרחים, הוא הצליח לגרום לי לרצות עוד קצת.

הוא מסתיר את הצד המאוד אכפתי ורך בו דרך חזות חזקה ושובניסטתית.

הוא תמיד היה מסובך,בעיקר סביב החירות שהוא אהב לצורך הבלתי נדלה שלו בזוגיות.

חשבתי שהוא התחיל להסתדר, אבל אני רואה שמשהו אחר מתחיל לסבך אותו.

היה לי נחמד לשם שינוי לנסות להיות זאת שתומכת בו לחיים.

אני לא בטוחה אם עשיתי עבודה טובה, אבל נסיתי.

כואב לי לראות אותו ככה, אבל ברשותכם יותר מזה אני לא יפרט.

זה נראה לי לא הוגן כלפיו.

האמת, חשבתי שאני יורדת למטה.

כל דבר שתכננתי לעשות נדחה ל"אחרי החגים".

זה כולל את הפגישות היותר אנטנסביות עם הפסיכלוגית, ואני חשבתי שפסיכלוגית פרטית תיהיה יותר רצינית לגבי.

הדבר היחיד שלא נדחה זה לקיחת התרופות שלי, אפילו הניסיון להציב לעצמי מטרות נכשל קשות.

זה לא שהגזמתי, אני מאמינה בצעדים קטנים רשמתי חמישה מתוך מטרה לעמוד באחד.

בסופו של דבר לא הגשמתי אפילו מטרה אחת.

אז הרגשתי די רע, אבל לא רציתי לחזור לבית חולים.

איפשהו חלק מהתחושות שלי שמרתי בבטן

ולכן די צפתי שההליכה שלי היום לתל אביב תסתיים באסון.

החדשות הטובות היא לא.

אז למה בעצם בכול זאת גררתי את עצמי לתל אביב ?

הסיבה הראשונה היא שהדרך הראשונה שמתמודדים עם חרדה ,היא חשיפה איטתית למקור החרדה.

והסיבה השנייה והיותר מרכזית הייתה ידידה שלי היא היחידה שביקרה אותי בזמן האשפוז

(כשהייתי משוחררת לחופשים בבית, לא היה לי נעים שיבאו לבית החולים) וגם אחרי האשפוז.

אני יודעת שלכל הידידים שלי האחרים יש סיבות, אבל היא היחידה שטרחה לשים את הסיבות שלה בצד ולהתארגן ולבוא.

היא ידעה שאני מפחדת ליסוע לתל אביב ולמרחק מהבית באופן כללי לבד עדיין, והיא ידע שאני לא אוכל להרגיש נוח בערב.

אז היא תכננה את חגיגת יום ההולדת שלה במסעדה באמצע היום, ורק עם כמה חברות טובות כדי שלא יהיה הרבה אנשים.

אם אתם מוסיפים לכאן את זה שהיא צימחונית, אני בהחלט יכולה להגדיר אותה ממש כמלאך שלי ♥.

היא הייתה לגמרי מבינה אם לא הייתי רוצה לבוא, אבל חשבתי שהיא כל כך השתדלה שגם אני יכול

וכל כך התאמצה. שזה יהיה פשוט לא פר ,אם אני אוותר בלי מאמץ גם.

אז הלכתי,נהנתי הדבר היחיד שסבלתי ממנו באמת היה הרגליים.

כי פשוט הלכנו את כל תל אביב, מתחנת הרכבת מרכז דרך אלרזורב,כיכר רבין, סיבובים שלמים בדיזנגוף וכניסה והסתבבות מחולטת בסנטר

תוך כדי חוסר ההבנה ואמונה של הידידה ל"איך אני לעזאזל מתמצאת מספיק במקום הזה אם זו הפעם השלישית (או הרביעית, האמת) שאני שם?".

התשובה האוטמטית "יש לי גי פי אס מקולקל שעובד רק באיזורים מסוימים בתל אביב" ובסוף הגענו לעזראלי ברגל.

הרגליים שונאות אותי, הארנק והבטן די מודים לי על זה.

אני חושבת שלא לנסות לצפות מעצמי לשום דבר זה גם לא חיובי כמו להציף את עצמי בצפייה אז..

עוד משימה שאני רוצה לעשות שקשורות לחרדה הזאת היא לצאת עם אותה ידידה לסיור גלריות בתל אביב, בעוד שבוע או שבועיים.

ולקבוע לפחות יום אחד שבו, אני אבוא לאיקון.

זה לגבי העתיד המעט יותר רחוק ועכשיו..., אני אנסה השבוע לקבוע שלושה משימות אולי זה יעבוד.