עומקים

החלון סגור,לי יש רצון לראות גשם ולדמיין שהשמים בוכים בשבילי.

אפילו שמש תעשה לי כנראה קצת טוב.

אבל כל עוד הקולות האלו נמשכים בבית,

אני מרגישה את כוח הרצון עובר ממני והלאה.

ואפילו המאמץ הפשוט ללכת לחלון נראה מיותר.

אם אני אפתח אותו תיהיה נחמה לדקה ואז היא תעבור,

הם ימשיכו לדבר בקולי קולות.

ככה לפחות אפשר לדמיין שעוד יש נחמה שרגע פתיחת החלון יפתור הכול,

וזה רק אשמתי כי אני מתעצלת.

באמת שאני מתעצלת כל מה שאני רוצה לעשות זה לחזור למיטה.

 יש דברים שלא משתנים,

אמא ואחותי שוב רבים, לא בעצם הם כן השתנו.

הן רבות פחות יותר מדברות, מתאזנות איכשהו בינהם.

זה רק אני שלא לגמרי מצליחה להשתנות עם הזמן.

שעדיין מרגישה את הלב שלי דופק ומרגיש לא שייך, לא רוצה להיות שם כשהן רבות.

רק אני שמחכה מתי אמא תבוא לצרוח עלי, להוציא את העצבים האלו אלי להאשים אותי בהכול.

תקועה באותה תחושה מגיל 12,באותן רעידות.

רק אני שמרגישה בניאונסים קטנים שאני לא לגמרי שייכת בבית של אבא.

רק אני שחושבת האם מה שאשתו של אבא אומרת לי היא הייתה אומרת גם לבנים שלה?

רק אני שעדיין חשה בושה שאני בת 25 ועדיין ישנה בבית של אבא

אבל אני יודעת שמחלת נפש,פחדים וחרדות זה לא משהו שאפשר לתכנן.

ורק אני שנושמת לרווחה כשלאח שלי בין ה17 יש עבודה בפציריה והאחים האחרים שלי יש ציונים גבוהים

אני נושמת וחושבת בשקט "רק שהם לא יהיו כמוני"

זאת רק אני שלא סובלת את עצמי בכלל

ואולי זה רק הכאב הפיזי שמדבר מתוכי,

אולי רק המוח שלי לא מבין את ההבדל בין הכאב הזה בבטן וברגלים לבין הדיכאון ההוא מבפנים

אחרי הכול בשניהם פשוט כואב

הכאב הזה שגורם לי לרצות להתקפל למיטה ולהפך לכלום.

אבל אני לא עושה את זה , ראיתי לאן כלום מוביל.

אז הנה שינוי אחד קטן בכל זאת.

כאן אני בוכה בעמידה.