עומקים

עדיין לא מסוגלת לעשות הכול.

יש לי עוד רעידות ופחדים

לפעמים אני קצת בורחת,

אבל הרבה פחות ממה שהייתי רוצה.

אני על אמצע הדרך הזו שבין לחיות ללמות.

בחרתי שלא למות,

אבל עוד לא בחרתי בחיים באופן ברור.

בקרוב שלושה חודשים מאז שהשתחררתי מהאישפוז

מצד אחד כולם כולל הפסיכאטר, אומרים לי לקחת את הזמן

אבל באותה הנשימה באים אלי בתלונות על מה שאני לא עושה

דברתי עם הפסיכלוגית על תחילת הנטייה שלי להשמנה

איך זה התחיל בעקבות הבלאגן בבית של אמא כשהבעל שלה היה אלכוהלי

היא הייתה חולה בסרטן ואני טפלתי באחות די לבד,

איך הייתי מוזנחת ולא היו לי אפילו בגדים במידה שלי.

ואחרי שהמצב שם גרם לי למצוקה נפשית והשמנה

באו אלי בטענה עוד על זאת שאני שמנה

במקום להסתכל על הנסיבות, במקום לראות שאני זקוקה לעזרה. 

אני חושבת שאיפשהו אני תמיד מקנאה בחרדים

כי אצלם הכול זה תמיד גורל, או משהו מהשמים 

ואילו אני תמיד הייתי צריכה להיות זאת שאחרית על הכול.

אז מה הפלא שאני לא מרגישה מוכנה לשם

מי מוכן שכל העולם יהיה על הכתפיים שלו?