עומקים

זאת הייתה שיחה משונה ביני ובינך

בדרך כלל אני נוטה יותר להקשיב, אני לא טובה בלדבר.

אני לא טובה בלהגיד מה אני רוצה.

אז אני מקשיבה לצד השני,מגיבה מחייכת.

רוב האנשים ממילא נהנים יותר לדבר על עצמם.

ניסתי לדבר, באמת שניסתי

ועדיין יש לי הרגשה שלא באמת אמרתי כלום.

זה לא אשמתי, זה לא אשמתך.

אני פשוט מתקשה להיות בקשר עם הרגשות שלי לאחרונה

אינסטנק הישרדותי אני חושדת.

לא אמרתי מספיק, אבל החיבוק בסוף היה יותר ממספיק בשבילי.



לפעמים אני חושבת שאיש לא יאהב אותי כמו שהכלב שלי אוהב אותי

הזאב בתמונה נראה מאוד דומה לו וגם מזכיר לי את המעשיות של פנג הלבן מהילדות שלי.

אמא חולה ואני לא בטוחה האם אני אחזור לאבא לסופ"ש, ואני מתגעגעת אליו.



"you two are such a boyies" הדבר הזה שנאמר לשניניו כל כך שימח אותי, מטופש נכון...

אבל עד עכשיו אני חושבת על זה.

כתבתי,מחקתי, הרגשות שלי השבוע מאתגרים את איזור הנוחיות שלי

שגם ככה לא גדול במיוחד, אפילו לא כאן.

אז המשכתי לכתוב ולמחוק ולכתוב, אלו החתיכות שנשארו לי.

בבקשה אל תעלבו מחוסר הפתיחות שלי

נראה שאני סובלת בקצר בתקשורות,

התקשורות שלי עם עצמי.