עומקים

הרבצת לי והתחככת מולי

ואני לא ויתרתי, לא במאבק הכוחות הזה

ובמיוחד לא עלייך.

מה היה שם שגרם לך להגיב יותר טוב אלי?

מגע נשי...במידה שבה אפשר להגדיר את שניינו נשים?

אולי פחד מאלימות מינית של שניינו, אולי רק רוך.

זה לא משנה.

אני לא יודעת למה פיזית נמשת אלי כשעוד זוגות ידיים הוצאו במהרה במעלה הזרם.

אני רק יודעת שנפשית אני הבנתי אותך.

לא במאה אחוז,לא לגמרי.

אני לא מכירה את המחלה שלך .

אני לא מכירה את הכאביים במדוייק.

אני רק יודעת איך זה לרצות למות.

איך זה התחושה שאת מיותרות בעולם.

שבמותך תעניקי לאחרים שלווה, למרות שהם אומרים אחרת.

אני יודעת את הכאב הנפשי, אני יודעת איך זה להרגיש כל כך בודדה בעולם.

כן, היה לי מזל. הייתה לי משפחה, שלך אין.

וידעתי שאין לך משפחה, רק רציתי שתראי שיש לך חברים.

שלושה חודשיים אחרי שאני יוצאת מהאישפוז אני מוצאת את עצמי מונעות התאבדות של חברה.

השעות הגורליות שהפכות לילה ליום, ויום לערב עד שהכול מתאזן

התחושה הכבדה שהולכת על הכתפיים שלי, בלי שאני באמת אוכל לספר למשפחה שלי מה קורה.

והתחושה הנוראית אפילו יותר שהצלתי אותה היום, אבל היא אמורה למות מחר.

אני שמחה שהיא לא נשארת לבד היום.

אני לא יכולה לבחור במקומה כלום אבל אני הייתי שמחה אם היא כן הייתה נותנת לעצמה את הסיכוי שמגיעה לה.

לקחת כל מה שניתן לה, אתנו, את המערכת הרפואית המסורבלת אבל לפחות המקצועית,אפילו בהלכים הממשלתים והבירוקרטים

ולו רק בשביל ההכרה בנוכות,כדי שתוכל מידי פעם קצת לנוח.

ולא רק לקום לעבוד כשהיא לא מצליחה לקום בכלל.

הרוב לקחו אותי שם כחזקה, אני לא מרגישה חזקה כל כך

אני עדיין מרגישה חלשה ובמאבק בקשיים שלי

אלו האנשים שם שלא ויתרו עלי כשאני נפלתי,

ועכשיו שלושה חודשים אחרי עם כל הקשיים אני לא מוכנה לוותר עליהם.

אבל כרגע, אני באמת מרגישה ברת מזל.

ומעולם לא הערכתי יותר מקלחת.

נ.ב 

אם תשרדי את השבוע

בואי נפגש אני את וזחלן

אני אביא לך את הקוקיה שאהבת

וכלנו נעשה מיאו