עומקים

עם הפסיכולוגית הלך מאוד קשה,

ודוקא הפסכיאטר מרוצה ממני, ציפתי שזה ילך הפוך דוקא.

טוב כשחושבים על זה גם הפסיכלוגית הייתה מרוצה ממנני.

פשוט השיחה הייתה לא קלה עבורי.

דברנו על הקושי שלי להיות אישה, על התחושה שנוצרה לי בעקבות ההטרדות המיניות לאורך השנים

הדחיות החברתיות (הדוגמא הקלאסית: "למה את מגיבה ככה זה לא אונס, זה רק הטרדה מינית"), הדחייה המשפחתית

תרבות הרזון ->מוחדרת ומעצומת על ידי אמא, יחד עם בעית הפרעות האכילה שהייתה לי= לעולם לא סגורה על הגוף שלי

בקיצור כל הנושאים השמחים האלו וכמו בכול דבר בפסיכלוגיה , אין פתרון קסם מעלים דברים שסגרתם באלפי מגירות

לפני השטח ביחד עם שינוי חשיבה איטי ומצפים שזה קצת ישתפר בעצמו.

אני לא מזלזלת בזה, המצב שלי כן השתפר, רק שלא ברור לי איך זה קרה.

ציפתי שהפסיכאטר יעשה את הסט הרגיל של,

זה לא טוב שאין לך עבודה, חפשי עבודה ואל תתאבדי.

אבל הוא לא, הוא אפילו לא שאל אותי אם נסתי להתאבד.

הוא האדם הראשון זה זמן רב קצת להיות מרוצה ממני.

הפעולה הכי גודלה שעשיתי מבחינתי בנושא של עבודה היה שהלכתי לחפש עבודה לא רק דרך הרשת אלא פיזית לבוא למקום להתעניין לשאול ולהגיש קורות חיים

זה גדול מהסיבה הפשוטה שזה מעורר אצלי המון חרדה,מבחינתי זה צעד גדול אבל לא צפתי שזה יהיה מספיק , כי כולם נתנו לי התחושה שזה לא מספיק.

ואיפשהו בעיקר אני שמשווה את עצמי קודם לכל אדם אחר.

זה באמת מצחיק לפעמים כמה אני מנסה להיות נורמלית וכמה אני מרגישה שאני לא.

בכול אופן הגישה החיובית שלו מדרבנת אותי לחפש עוד מקמות עבודה.

מחר יש לי תפקיד ניצבות קטן , לא משהו רציני והתשלום מגיע מאוחר מידי אבל לפחות זה אומר שגם החודש יהיה לי ביטוח לואמי

משולם.

יותר מידי ידידים שלי מרגישים לי עבודים וזה כואב לי.

כואב לי מאוד