עומקים

שיחה מתחילת השבוע מהדדת לי בראש.

ידיד שלי ואני מברכים אחד את השני, ב"תמצא זיון במהרה" הרגיל.

ואז הוא אומר לי "ברור שאין לך כסף את יוצאת כל הזמן"

ואז אני משיבה לו "ברור, אני לא יכולה להשאר יותר מידי בבית אני מתחרפנת".

לא, המילים שלו לא פגעו  בי.

מצבי הכלכלי סביר, לא יותר מזה אבל סביר יותר משלו.

זה המשפט שלי בשיחה שאני בוחנת כל פעם מחדש.

"אני מתחרפנת" - זה מבזיק על דברים שאני מעדיפה להשקיט,תחושות שאני מעדיפה להכחיש. 

טוב יותר , טוב פחות.

"קללה על שתי הבתים".

גם את היום הזה אני לא עושה בבית, לפחות לא אחד רישמי.

ביקור ידידים שדי עסוקים מידי לגשת לראות אותי.

אבל זה לא לגמרי אשמתם, אני לא לגמרי נגיש.

אבל אני כן רגועה יותר כאן...

אנחנו כאן ארבעה אנשים ואני עוד צריכה ללכת.

מצאתי עבודה יציבה, התחלתי לשמור על משקל

התחלתי להכיר יותר א/נשים.

למה אני לא רגועה? למה אין לי מנוחה? למה משהו מרגיש לי זר בפנים?

כל כך לא נכון.

האם יש נכון לאנשים כמוני?