עומקים

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי אחות מאוד מגוננת, מעיין "אח גדול" עם טויסט אמהי כמעט.

הדבר נכון בעיקר כלפי אחותי מצד אמא.

בהרבה דברים הילדות שלה הכי קרובה לילדות שלי,ובעוד שהחיבור שלי עמוק עם כל האחים שלי איתה החיבור הכי עמוק.

מגיל 12 בערך שלה אנחנו עושים שיחות נפש מדברים על דברים.

אני לא רוצה שהיא תשאר חסרת ידע או בטחון, והדבר נבע מכך שבגילה לא היה לי עם מי לדבר על מה שדברת אתה

ואלו דברים שמשנים א/נשים, רציתי לתת לה את התחושה שהיא יכולה לדבר איתי על הכול.

סיפרתי לה על כול הטעיות, כל הקשיים, כל הדברים שקיוותי שהיא לא תצטרך לעבור

ובעוד זה כן עזר. היום גילתי שפעלתי מאוחר מידי.

חלק בי צורח שלא הייתה לי ברירה כי לא יכלתי ללמד את זה כשעוד כל כל הייתי ילדה.

וחלק אחר מרגיש אשם שלמרות כל הרצון לא הייתי שם בשבילה.

כול מה שנותר לי לעשות כעת עם כל הפחד זה להתייצב לצדה

להיות שם

ועדיין יש רגעים שאני רק רוצה לבכות ולהבלע