עומקים

לראשונה מאז גיל 22 בערך...יש לי נייד חדש

ולא נייד ספר של מישהו, טוב טכנית זה כן נייד ספר אבל הוא עוד מהאריזה והכול אז 

יאי לי , אז הוא קטן פיצי לא הכי מתוחכם אבל, הוא סמארט פון שלא זולל סוללה והוא שלי.

(אני עדיין חוששת שהוא יהרס מכיוון שיש לי נטייה להיות מגושמת לעיתים.)

אחרי כל כך הרבה זמן שהרגשתי לא משוכת ודחויה להיות בקשר זה מוזר וממכר כאחד.

אני שמחה שהקשר פתוח, אני שמחה שיש לי תחושה של קבלה, שחברים בעד.

קשה לי שאין לנו מקום להפגש, קשה לי המחשבה שלבית אני לא אוכל להביא אותה ליותר מכמה שעות

כל פעם להתחמק מעינייה של אמא.

אני מוצא את ההגדרה שלה הכי טובה: "להיות צמודים במקום נוח בלי שנצטרך להסתכל מסביב כל הזמן".

קשה לי להגיד "אני אוהבת אותך".

לא כי אין לי רגש, להפך יש לי יותר מידי ממנו

פשוט כי נפגעתי ויש בי צד שלם שעוד פוחד לפגוע ולהיפגע.

וכול פעם שהיא כותבת "אני אוהבת אותך"

אני תמיד שוקלת מה אני צריכה לומר

השיא היה שכתבתי "אהובה" זה בטח נשמע כל כך מעט.

אבל זה לקח לי כל כך הרבה

ובכול זאת אני כל כך שמחה