עומקים

כרגע אני מרגישה שמערכת היחסים שלנו נעה סביב השאלה מי נהרס יותר

לא שמישהו מאתנו באמת רוצה ל"נצח", זה מקרה קלאסי שבו שתינו מפסידות.

אף אחת מאתנו לא מצליחה לתפקד ממש, ולשתינו יש מחשבות אובדניות...

יום אחד הצלחתי לתפקד בדיוק יום עבודה אחד,

ואז ראיתי את הנזק שהיא גורמת לעצמה עם השוקר ולא הצלחתי לתפקד כל הלילה וכל היום

הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להגיע לאמא ולהיות שם יומים של תפקוד כלשהו

והרגשתי גועל שאחרי יומים וחצי מחזירים אותי שוב לבית אבי וסבתי.

יחד עם זאת, אני די בטוחה שבלי זה הייתי מזיקה לעצמי, והבטחתי להם שלא

אני מתקשה לראות את התועלת שאני מביאה לאנשים בחיי

אבל החיבוק מלא הדמעות בין סבתי מצד אבי לאמי כששתי הנשים בוכות עלי

אומר לי שחייב להיות משהו.

אחי הקטן בכה כשמתה לו האוגרות, הוא הרגיש מעט אשם

ואני יותר גדולה מאוגרת..לפי איך שזה נראה מסבתא ואמא עלי כבר בוכים