עומקים

לפני מספר ימים סבתא מצד אמא מתה,

אני עדיין לא לגמרי מבינה

איך אדם יכול רגע אחד להרגיש כל כך חי, ובשני פשוט לחדול.

מוזר לי לחשוב שאני לא אראה אותה יותר.

היום התקומה של שבת, ואמא עוד כמה שעות בבית עד שתחזור לשבעה בדירה של סבתא

ואני שומעת אותה ואת אחותי תוהים האם...

האם היו צריכים להספיק רק כמה דקות יותר בבית החולים?

האם לא הגזימו בתרופה שלה?

האם היינו צריכים בכול זאת להתעקש שתסע לאיטליה.

ולי יש האם קצת שונה

אני תוהה האם הייתי צריכה להגיד לה שלא תחכה לחתונה

האם הייתי צריכה להגיד לה על הביסקסואליות?

האם היא הייתה מגיבה כמו אמא ?...ואולי לא אחרי הכול דברה איתי על מלחינים הומואים שהיו ברוסיה בארון

האם הייתה מנסה שאלך לרב כמו על דברים אחרים שסרבתי?

האם לפחות הייתי צריכה לומר שיש לי חברה ושכרגע אני מאושרת?...

האם הייתי יכולה לדבר אתה על הבלבול המגדרי ,אולי  לא הביטוי הישיר

אבל בכל זאת המשפחה שלנו היו תמיד נשים חזקות, ואף פעם לא לגמרי דומה לסטנדרט של "האשה העדינה והשקט במטבח"

האם את החלקים האלו היא הייתה יכולה להכיל?.

ואולי עדיף לא לדעת, להבין שאהבה אותי ולא לנסות לחשוב במה האהבה הזו תלויה

להניח לדברים שאולי לא יכלה להבין , ולהבין שאהבה אותי כמיטב יכולתה...

אמא שאלה אותי לגבי השם הגברי ששמתי בפייס

מלמלתי בקצרה שזה רק כינוי וחזרתי לדבר על החלל הריק אחרי סבתא.

השעות בבית והאדם האחד פחות שחסר

העובדה שאני לא יכול לצאת לשום מקום פרט לעבודה,לבית ולשבעה

עד סופה של השבעה , רק מזכירה לי כמה הארון פה גדול.

וכמה אני מרגיש בודד בתוכו.

ובוכל זאת חמש חודשים של בתי חולים,

והיא הייתה אדם שכולו עצמאות , והיא סבלה

סבלה כל כך ועכשיו נגמר

ובחלק מסוים אני אפילו מקנא