עומקים

הנה המחשבות המתרצצות בראשי ללא הפוגה בעיקר בבוקר: תואר שני, סבתא מצד אמא מתה, החברה, השירות הפסכיאטרי שלי, השירות הפסיכאטרי שלה, הבדיקות החוזרות עם אמא, הפחד מהסרטן, הבדיקות הרפואיות שאני צריכה לעבור, הבדיקות שאמא צריכה לעבור, אקסיות, חרדות ,דיכאון, לארפ, התמדדות, ספרים, יש לי בכלל עתיד, 4 אלף, שנאה לגוף, איזון בין אמא לחברה, צריכה פסיכלוג צריכה יותר כסף, צריך טיפול לא להטבפובי.

בעברי ולעיתים גם בימים טובים , הייתי טיפוס של בוקר.

וכעת, אני לא סובל אותו זה הזמן ביממה שבו אני עובר את מה שמכונה 

"חמשת שלבי האבל" על כך שנאלצתי להתעורר.

אלא שלמרות שאני עובר את כל השלבים די מהר, הדיכאון נשאר ותקוע איתי עד הצהריים.

לוגית אני יודע הרבה דברים שאני אמור לעשות.

מעשית אני מרגיש שאני בקושי מתפקד.

כלפי חוץ אני נראה בסדר גמור

בפנים אני מסוחרר.

לפחות חזרתי למצב המעניין שבו אני יכול לקרוא 3 ספרים במקביל.