עומקים

אני ואמא בריב

כרגע זה בעיקר מתבטא בשקט תעשייתי

ובי מנסה להיות כמה שפחות בבית.

אחות שלי ניסתה להשלים ביננו, אבל לא בצורה שמרגישה אמיתית.

רק ציינה שוב ושוב שאמא מזדקנת, וכמה היא מסכנה וכמה אני לא בסדר

וטענה שהיא רואה את התמונה המלאה.

הייתי עשרות פעמים באמצע בינה לבין אמא אני השתדלתי לתת אמפטיה לשני הצדדים.

ישבתי ונתתי להם מרחב ודברתי אתם נפרד והבנתי אותם מכאן יכולתי ליצור משהו.

אחותי לא באמת חפרה כמה עומק הפצע, לא ניסתה אפילו לברר באמת מה עובר עלי מה מניע אותי.

להבין את שני הצדדים מתחיל מלהקשיב

ומעבר ללא הקשיבה היא אפילו לא ניסתה לשמוע.

נכר שהיא בעיקר בחרה צד.

אז לא! , אני לא מוכנה להיות יותר המרצה

אני לא מוכנה שוב לשים את הרצונות שלי בצד

אני לא מוכנה להתנצל יותר כשאני לא טועה

אני לא מוכנה לחזור להיות בת נוער אומללה

ואת זה אחותי לא מבינה

כי ההפרש גילאים בנינו נתן לה אמא אחרת.

אמא יותר טובה

כרגע אני במקום שהוא נטול סליחות

אני לראשונה מזה הרבה זמן מרגישה שאני צריכה אמא.

צריכה שתתן לי תחושה של בית, כמו שאחרים חווים בית 

צריכה מקום שאני אשכרה יכולה להיות במטבח או בסלון בלי שזה יגרור שלל תלונות.

אני צריכה להיות יותר מסל כביסות, כסף נייד או בידוק בטחוני על מה אני עושה במטבח ולמה לא קניתי עוד דברים.

אני צריכה אמא שלפחות תאהב אותי כמו שהיא אוהבת את הכלבה, ולא רק לראות בי דוג ולקר פוטנצאלית וחסרת אחריות.

אני צריכה מרחב בטוח, וכואב לי כי אין לי כזה.